English translation of Rav Gestetner's letter regarding Tamar Epstein's heter to remarry without a Get

 Hebrew original


The following translation was sent to me by a reader of this blog - he acknowledges that it is not a precise translation. But he felt that the basic ideas needed to be presented to those who don't read Hebrew and therefore don't grasp the significance of the protest of talmidei chachomim against the heter to remarry without a Get.. Hopefully translations of other letters will be made available in the near future.

Protest and warning by Beis Din against the violation of Jewish Law regarding a married woman living with another man without a Get

Our Beis Din has already issued a statement on Sivan 24, 5772 [Thursday of the week in which the Torah reading is Shlach, in which Moshe asks “why you are violating the word of G-d, and she will not be successful”], on the Friedman-Epstein matter, as to how Tamar Epstein left her husband, Aharon Friedman, without any grounds under Jewish Law.  She herself stated in her own handwriting before she left him that she has pleasant feelings towards him, that he is a loyal husband to her, loving, sweet, gentle, and appreciates her, such as her taking of their daughter, allows her to spend money, is honest, makpid on [careful in his observance of] kashrus [eating kosher], davening [praying], and shmiras halashon [not speaking ill of others].  However, she decided to leave him because he is not adequately sociable.  And we previously explained that according to our holy Torah, she has the Jewish Law status of a woman wrongfully leaving her husband, and that all opinions under Jewish Law require that she return to her husband.  Furthermore, there is no mitzvah or obligation of any sort to ever give a get to her.  And certainly, there are no grounds to coerce a get.  All of this was explained with strong sources in Jewish Law.

However, Rabbi Shmuel Kamenetsky, because of his mistaken propensity to follow the current opinion of the masses and also because of the benefits he has received from the Epstein family conducted himself as her lawyer and took advantage of his standing as a gadol to wage a destructive war against the husband (who refused to give a get until an appropriate custody schedule could be arranged), and together without other rabbis without standing, issued a phony seruv  [contempt] declaration without any basis in Jewish Law against the husband, that was publicized around the world.  This slandering of the husband can never be atoned for.  This action was in and of itself enough to invalidate any get given in this case.

On Tisha B’Av 5772, several gangsters hired by the wife physically attacked Aharon in an  attempt to force him to give a get.  They threw him to the ground at the entrance of the Epstein home while Aharon was returning their daughter.  But the efforts of these thugs were unsuccessful and the husband was able to flee.  After this incident, and shortly after the Mendel Epstein gang was arrested [several members of the gang, including ringleaders Mendel Epstein and Mordechai Wolmark, have either plead guilty or were convicted by a jury at a trial at which the attack against Aharon was alleged to be part of the Epstein gang’s criminal conspiracy], the ignoramus “ORA” organization, known for being disreputable, announced that Tamar had become free to remarry under Jewish Law without a get.

It was later announced that Tamar was married to Adam Fleischer by Rabbi Nota Greenblatt from Memphis, Tennessee. We protest at this terrible breach of the walls of our holy Torah that was heretofore unheard of amongst the Orthodox, but known only amongst the Reform. Anyone taking any part of this breach to permit what has been prohibited throughout the generations completely rejects the Torah and mocks the words of the Sages.

Therefore, pursuant to our holy Torah, we announce that the Rabbi Nota Greenblatt is an uprooter of the Torah, similar to the Reform movement.  He must be completely separated from the Jewish community, and his Jewish Law teachings, his bread and his wine are prohibited.  This is also the status of Rabbi Shmuel Kamenetsky, as all who have the authority to protest this matter and do not do so are held culpable.  Without his approval this would not have happened and it is clear that he bears responsibility for this terrible matter.

We also announce: Jewish Law is clear that Tamar is still married to Aharon and that Tamar and Adam Fleischer are violating the prohibition of another man living with a married woman. Any children born to Adam and Tamar will be considered complete “mamzerim” until the end of generations.  And there is an obligation to pronounce this.

Tamar must leave both men and is prohibited to either forever.  Before Tamar separates from Adam Fleischer through receiving a get, it is prohibited for Aharon to give a get to Tamar.  And even after Tamar receives a get from Adam there is no obligation on Aharon to give a get before Tamar agrees to an appropriate custody arrangement. Any children born by Tamar from Adam even after Tamar receives a get are mamzerim according to the rabbis.  There is an obligation to encourage them to separate. Signed, this first day of the week of “Vateshachais haaretz lifnei Elokim” [the earth was destroyed before Hashem] [Noach], 28 Tishrei, 5776,Monsey New York, Beis Din Shar Hamishpat

Avoda Zarah - changing

     Sanhedrin (29a) R. Samuel b. Nahman said in R. Jonathan's name: Whence do we know that we do not plead on behalf of a Mesith? — From the story of the ancient serpent. For R. Simlai said: The serpent had many pleas to put forward but did not do so. Then why did not the Holy One, blessed be He, plead on its behalf? — Because it offered none itself. What could it have said [to justify itself?] — ‘When the words of the teacher and those of the pupil [are contradictory], whose words should be hearkened to; surely the teacher's!’

Rabbi Avraham Auerbach states there is an obvious problem. The din of mesis only applies to Avoda Zara- so how can it be relevant to the deeds of the Serpent? In Peschei Avraham he explains that originally all rebellion against G-d's will was considered AZ.After Adam sinned the laws of AZ became what we see in the gemorah

Talmid chochom is not necessarily kind and merciful

 Taanis  (24a) Thereupon R. Ashi enquired: Did you not frequent the discourses of R. Jose of Yokereth? He replied: Yes. R. Ashi then asked him: Why did you leave him, Sir, and come here? He replied: How could the man who showed no mercy to his son and daughter show mercy to me?
       What happened to his son? Once R. Jose had day-labourers [working] in the field; night set in and no food was brought to them and they said to his son, ‘We are hungry’. Now they were resting under a fig tree and he exclaimed: Fig tree, fig tree, bring forth thy fruit that my father's labourers may eat. It brought forth fruit and they ate. Meanwhile the father came and said to them, Do not bear a grievance against me; the reason for my delay is because I have been occupied up till now on an errand of charity. The labourers replied, May God satisfy you even as your son has satisfied us. Whereupon he asked: Whence? And they told him what had happened. Thereupon he said to his son: My son, you have troubled your Creator to cause the fig tree to bring forth its fruits before its time, may you too be taken hence before your time!
       What happened to his daughter? He had a beautiful daughter. One day he saw a man boring a hole in the fence so that he might catch a glimpse of her. He said to the man, What is [the meaning of] this? And the man answered: Master, if I am not worthy enough to marry her, may I not at least be worthy to catch a glimpse of her? Thereupon he exclaimed: My daughter, you are a source of trouble to mankind; return to the dust so that men may not sin because of you. He also had an ass. When it was hired out for the day [the people who hired it] would place, in the evening, the hire on its back and the ass would make its way home to its master. If, however, the money was too much or too little, it would not go. One day a pair of sandals were left on its back and the ass would not move until they were removed and only then did it proceed.

Shabbos (33b) For R. Judah, R. Jose, and R. Simeon were sitting, and Judah, a son of proselytes, was sitting near them. R. Judah commenced [the discussion] by observing, ‘How fine are the works of this people! They have made streets, they have built bridges, they have erected baths.’ R. Jose was silent. R. Simeon b. Yohai answered and said, ‘All that they made they made for themselves; they built market-places, to set harlots in them; baths, to rejuvenate themselves; bridges, to levy tolls for them.’ Now, Judah the son of proselytes went and related their talk, which reached the government. They decreed: Judah, who exalted [us], shall be exalted, Jose, who was silent, shall be exiled to Sepphoris; Simeon, who censured, let him be executed.

       So they went and hid in a cave. A miracle occurred and a carob-tree and a water well were created for them. They would strip their garments and sit up to their necks in sand. The whole day they studied; when it was time for prayers they robed, covered themselves, prayed, and then put off their garments again, so that they should not wear out. Thus they dwelt twelve years in the cave. Then Elijah came and stood at the entrance to the cave and exclaimed, Who will inform the son of Yohai that the emperor is dead and his decree annulled? So they emerged. Seeing a man ploughing and sowing, they exclaimed, ‘They forsake life eternal and engage in life temporal!’ Whatever they cast their eyes upon was immediately burnt up. Thereupon a Heavenly Echo came forth and cried out, ‘Have ye emerged to destroy My world: Return to your cave!’ So they returned and dwelt there twelve months, saying, ‘The punishment of the wicked in Gehenna is [limited to] twelve months.’ A Heavenly Echo then came forth and said, ‘Go forth from your cave!’ Thus.’; they issued: wherever R. Eleazar wounded, R. Simeon healed. Said he to him, ‘My son! You and I are sufficient for the world.’

Eiruvin(21b)  His locks are curled. This, said R. Hisda in the name of Mar ‘Ukba, teaches that it is possible to pile up mounds of expositions on every single stroke [of the letters of the Torah]; and black as a raven: With whom do you find these? With him who for their sake rises early [to go] to, and remains late in the evening [before returning home from] the schoolhouse.1 Rabbah explained: [You find these only] with him who for their sake blackens his face like a raven. Raba explained: With him who can bring himself to be cruel to his children and household like a raven, as was the case with R. Adda b. Mattenah. He was about to go away to a schoolhouse when his wife said to him, ‘What shall I do with your children?’ — ‘Are there’, he retorted: ‘no more herbs in the marsh?’

Jewish Calculus of Suffering:Stop sin or suffering?

 from my book Child and Domestic Abuse vol II

I have spent much time researching and analyzing the issue of abuse and reaction to suffering. The issue that keeps reoccurring is why is so little being done to alleviate or even give comfort to abuse victims. Originally I assumed that the issue was a simple halachic issue - the problem of mesira or chillul hashem or the complicated halachos of lashon harah.

While these reasons obviously play a part I have come to the conclusion that what is at work in our community is a theological attitude or value. This issue is stated clearly in Sanhedrin (73a) concerning the issue of stopping a rodef (someone pursuing someone to kill or rape). The Mishna says, “these are those who are saved by their lives”. This is an ambiguous statement. Who is saved? There are commentaries that say the reference is to the pursuer - we kill this pursuer to save his soul from sin. Others say that it means we save the potential victim by killing the pursuer.

It seems that we have two alternative lenses for evaluating these events. Are we preventing someone from sinning or are we saving a person from attack. As I have used these two lenses over a wide variety of issues - it seems in fact that this is the answer to my original question. Are we concerning with stopping sin and thus we are concerned with maximizing the spiritual content of our universe? Or alternatively am I concerned with the human suffering of the victim.

A clear example of the orthogonality of these views is the well known story of Rabbi Akiva. He died a horrible death of his skin being shredded with iron combs. Rabbi Akiva was ecstatic that he could die such a horrible painful death because of its spiritual significance. In contrast his students and even the angels didn’t understand this. They were bothered by the human element that he was suffering a horrible death.

Another example is Sma (C.M. 421:13) who mentions that a person is allowed to save another person from being beaten - even if it entails beating the assailant. He says that is because we need to stop the assailant from sinning. However he says if a person normally ignores such events and in general doesn’t stop assailants from beating other people it shows he is not concerned about stopping sinning. Therefore he says he can not intervene or rather if he intervenes he needs to pay because his motivation was not to stop sin but rather he hated the assailant. (The Taz comments on the Sema and says he doesn’t understand what relevancy the intent is. As long as the victim is saved from beating - that is sufficient to allow the rescuer to beat the assailant.)

Correspondingly the Chofetz Chaim says that even though lashon harah can be said if it brings benefit - but even if there is a beneficial outcome to speaking lashon harah - it is prohibited to say lashon harah. The Klausenberger explains that the evilness of lashon harah is dependent on the intent of the speaker - not the consequences. This would mean that if a woman is raped and she is driven by hatred to destroy the reputation of her rapist - she is not allowed to tell others what happened to her!

There are many other situations which seem puzzling but become clear once the question is asked - are you focusing on the net spiritual consequences or on stopping suffering? In fact both views are viable Jewish views. The distinguishing factor is whether the focus is on saving the person or on saving him for the proper motivation.

An additional issue of theological lens is how does one look at someone in need? Do you say this person needs my help and if I don’t help him he will suffer? Or do I say, “It is a mitzva to help people but if I don’t help then someone else will since G‑d determines whether a person suffers or not. Even if I refuse to help all it means is that I lose the merit of helping another person.”

This is a dispute in Bava Metzia (83b) as to whether man needs to take action against injustice and crime – when the Torah parameters don’t help. The Meiri says that one can not use methods which were not permitted by the Torah and therefore it is G‑d’s job to solve the problems. The Rashba and others say that one must use techniques that work – even if they don’t conform to the prescriptions of the Torah. Man must do something.

Schlesinger Twins: A friend testifies about the intimidation of those who want to help Beth

This is the testimony of a woman in the Vienna community from 3 years ago. She requested that her name be removed because she is afraid - as the result of seeing that those who have attempted to help Beth have been harrassed and threatened. The original German is included.

 

http://daattorah.blogspot.co.il/2014/04/extortion-schlesinger-twins-inside-view.html

October 11th 2011

I write as a woman, mother and friend of Ms. Beth Schlesinger, because it hurts that she is completely alone as a result of lies being spread about her. However, I post anonymously because I do not want the same thing to happen to me that happened to two other women in the Jewish community .

The two ladies were contacted by a third party on behalf of the Schlesinger family, with the request that they should stop "helping" Ms. S.

One of these women is actually friends with Ms. S. The other knows Ms. Schlesinger only as an acquaintance. This person was accused of giving Ms. Schlesinger financial support and claimed that only through this help did Ms. Schlesinger succeed in getting the court to agree to longer visits with her children at home in September 2011. A member of the Schlesinger family even (falsely) accused this lady of paying for lawyers who will ensure that "Beth gets the kids now."

The current situation that Ms. Schlesinger doesn't have her children and even the visits with her children have not taken place as specified, is in itself alone deeply sad and shocking. Adding 'salt to the wounds' is not only cruel but purely malicious.

There are rumors going around that have completely isolated Ms. Schlesinger from the Jewish community – portraying her as some kind of terrible mother or even a monster. For example, it would be dangerous to leave the children in her care, she must see the children only under constant supervision and should she be granted unsupervised access, the children would be in danger.  

Another example: she took her children to a psychiatric hospital and implored them to take the children from her because she could no longer cope with them. Even though I do not know the details of this dispute, I find it laughable to spread such stories. Ms. Schlesinger is fighting to her last breath for custody of the children, so why would she do such a thing (if these malicious rumors were true)? Unfortunately, however, most of the members of the community believe these lies and think Ms. Schlesinger is evil.

If the children's father's family really wished to "protect" the children, then such it would not be necessary to spread such malicious lies and rumors. Obviously, this is not about the welfare of the children but purely a way of punishing the mother.

October 11th 2011

Ich schreibe als Frau, Mutter und Bekannte von Frau Beth Schlesinger, weil es schmerzt daß sie durch Lügen komplett alleine dasteht. Ich schreibe jedoch Anonym da ich nicht möchte daß mit mir das gleiche passiert wie zwei andere Damen der jüdischen Gemeinde.

Die zwei Damen wurden von Familie Schlesinger über dritte kontaktiert, mit der Bitte, sie sollten aufhören Frau S. zu „helfen“.

Einer dieser Frauen ist tatsächlich mit Frau S. befreundet. Die andere Dame kennt Frau Schlesinger nur flüchtig. Diese wurde aber unterstellt sie hätte Frau Schlesinger finanziell unterstützt und nur durch ihre Hilfe schaffte Frau Schlesinger es in September 2011 im Gericht durchzusetzen die Kinder für mehrere Stunden mit nach hause nehmen zu dürfen. Sogar wurde von einem Mitglied der Schlesinger Familie erzählt, diese Dame hätte Rechtsanwälte bezahlt welche durchsetzten daß „Beth die Kinder jetzt bekommt.“

Die Situation daß Frau Schlesinger ihre Kinder nicht bei sich hat und sogar die Besuchtermine  nicht wie festgelegt stattgefunden haben, ist in sich alleine bereits zutiefst traurig und erschütternd, daß dazu noch „Salz auf den Wunden“ gegossen wird, finde ich nicht nur grausam sondern rein bösartig.

Es kursieren Gerüchte herum welche Frau Schlesinger von der jüdischen Gemeinde komplett isolieren – man könnte meinen man hätte es hier mit einer regelrechten Rabenmutter oder sogar Monster zu tun. Es wäre gefährlich die Kinder in ihrer Obhut zu lassen, sie dürfe nur unter ständiger Aufsicht die Kinder sehen. Sollte sie unbeaufsichtigtes Besuchrecht bekommen wäre es für die Kinder eine richtige Gefahr.

Sie habe zum Beispiel ihre Kinder in einer Psychiatrie gebracht und dort das Personal angefleht man soll ihr die Kinder abnehmen, sie könne nicht mehr mit denen umgehen. Auch wenn ich nicht die Einzelheiten dieses Disputs kenne, fände ich es lachhaft so eine Geschichte herum zu erzählen. Frau Schlesinger kämpft ja bis zum letzen Atem um das sorgerecht der Kinder, warum würde sie so etwas tun?  Leider glauben es aber die meisten Mitglieder der Gemeinde und machen Frau Schlesinger somit zur Bösen.

Würde es der Familie des Kindesvaters nur darum gehen die Kinder zu „beschützen“ dann würden solche Gerüchten und Lügen nicht notwendig sein. Anscheinend geht es hier jedoch nicht um das Wohl der Kinder sondern um einen Rachezug.

Is a worker superior to a talmid chochom?

Berachos (8a) And Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: One who benefits from his hard labor is greater than a God-fearing person, i.e., one who is so enthralled by his fear of God that he sits idly by and does not work. As with regard to a God-fearing person, it is written: “Happy is the man who fears the Lord, who greatly desires His mitzvot” (Psalms 112:1), while with regard to one who benefits from his hard work, it is written: “By the labor of your hands you will live; you are happy and it is good for you” (Psalms 128:2). The Gemara explains this verse to mean that you are happy in this world, and it is good for you in the World-to-Come. And regarding a God-fearing person, happy is the man, is written about him but and it is good for you, is not written about him.

 It seems obvious this is saying  that a parnossah gives a sense of security in Olam Hazeh and this can provide an opportunity for Torah study and mitzvos and thus he also will get Olam Habah while a person without parnossah does not enjoy this world but only has Olam Habah. This is discussed by the Netziv and by Rav Moshe regarding Yissachar Zevulun partnership  It is also obvious that if a person devotes himself exclusively to a job and does not study Torah and do mitzvos he will only have Olam hazeh but not Olam Habah

 Also see Maharsha (Berachos 8a)גדול הנהנה כו'. נראה לפרש ע"פ מ"ש בתענית (כה.) בר"ח בן דוסא דדחיקא ליה מלתא ובעי רחמי ויהבי ליה משמיא חד כרעא דפתורא דדהבא וחזא בחלמא דהוה מחסר ליה האי כרעא בעוה"ב וז"ש גדול הנהנה בעוה"ז מיגיע כפו שאינו מחסר בזה חלקו בעוה"ב כדכתיב ביה וטוב לך יותר מירא שמים דבעי להנות משכר מעשיו בעה"ז כר"ח בן דוסא דבזה מחסר מחלקו בעה"ב וע"כ לא כתיב ביה וטוב לך ועוד יש לכוין בזה לענין הרואה טריפה לעצמו ועי' בפ' אלו טרפות (חולין מד:): 

 Rabbeina (Yona  Avos 2:2)And all [study of the] Torah in the absence of a worldly occupation comes to nothing in the end: Like the matter that they said in our treatise (Avot 3 17), "If there is no flour, there is no Torah." The matter is like its simple understanding - when he neglects work, it brings him to poverty and it drags along several sins and its evil is great. As on account of it, he will 'love gifts and not live,' and flatter people even if they are evildoers, in order that they give to him. Also when the money from the gifts runs out, he will become a thief or a kidnapper (or gambler) and will bring 'home loot taken from the poor' so that he not die of hunger. And when a person reaches these traits, his spirit knows no restraint and he will not rest and not be still until he transgresses all of the commandments that are stated in the Torah, since 'one sin brings along [another] sin.' And about this, the sages said in Tractate Chullin 44b (see also Berakhot 8a), "Anyone who benefits from his toil, the verse states about him (Psalms 128:2), 'If you eat the toil of your hands you shall be happy and it will be good for you' - happy in this world, and good for you in the world (to come)." Therefore it is necessary for a sage to know a craft, as it is stated (Ecclesiastes 7:11), "Good is wisdom with an inheritance."

Can a Jew lose his status as Jew?

  Rambam (Avoda Zara 2:5)An Israelite who worshiped idolatry, behold him, he is in everything to be judged as an idolater, and not as an Israelite who violates a prohibitive commandment punishable by stoning. A convert to idolatry, behold him, he is rebellious against the whole scope of the Torah. Likewise are infidels of among Israel not to be judged in aught as Israelites, nor should they ever be received as penitents, for it is said: "None that go unto her return, neither do they attain unto the paths of life" (Prov. 2.19). The infidels are they that absorb themselves in the swerving fancies of their heart about the brutish matters hereinabove spoken of, as a consequence whereof they transgress by stepping upon the vitals of the Torah with spite, soul-sickening and high-handedness, and proclaim that therein lies no iniquity. It is forbidden to converse with them, and to answer any argument concerning them, as it is said: "And come not nigh the door of her house" (Ibid. 5.8). As a rule the thought of an infidel drifts toward idolatry. 

Rambam (Commentary to 10th chapter Sanhedrin) And when a person upholds all these foundations, and his belief in them is true, he enters into the group of Israel and it is an obligation to love him, and to have compassion for him, and all that Hashem commanded us regarding love and brotherhood for each other. And even if he has done what can be of the sins due to his desires and the overpowerment of his evil inclination, he will be punished commensurate to the greatness of his rebellion but he still has a portion and he is of the sinners of Israel. But when a person doubts one of these foundations he has left the group, and denied God, and is called a sectarian and a heretic and a cutter of shoots, and it is an obligation to hate him, and of him it is said "do I not hate those who hate you, Hashem?" 

Mamrim (3:2-3)מֵאַחַר שֶׁנִּתְפַּרְסֵם שֶׁהוּא כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה [מוֹרִידִין אוֹתוֹ] וְלֹא מַעֲלִין וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר כָּל הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְהָאוֹמְרִין אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם וְהַמּוֹסְרִין וְהַמּוּמָרִין. שֶׁכָּל אֵלּוּ אֵינָם בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל וְאֵין צָרִיךְ לֹא לְעֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה וְלֹא דַּיָּנִים [אֶלָּא כָּל הַהוֹרֵג אֶחָד מֵהֶן עָשָׂה מִצְוָה גְּדוֹלָה וְהֵסִיר הַמִּכְשׁוֹל]: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ שֶׁכָּפַר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וּבִדְבָרִים שֶׁנִּרְאוּ לוֹ. וְהָלַךְ אַחַר דַּעְתּוֹ הַקַּלָּה וְאַחַר שְׁרִירוּת לִבּוֹ וְכוֹפֵר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה תְּחִלָּה כְּצָדוֹק וּבַיְתּוֹס וְכֵן כָּל הַתּוֹעִים אַחֲרָיו. אֲבָל בְּנֵי הַתּוֹעִים הָאֵלֶּה וּבְנֵי בְּנֵיהֶם שֶׁהִדִּיחוּ אוֹתָם אֲבוֹתָם וְנוֹלְדוּ בֵּין הַקָּרָאִים וְגִדְּלוּ אוֹתָם עַל דַּעְתָּם. הֲרֵי הוּא כְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּינֵיהֶם וְגִדְּלוּהוּ וְאֵינוֹ זָרִיז לֶאֱחֹז בְּדַרְכֵי הַמִּצְוֹת שֶׁהֲרֵי הוּא כְּאָנוּס וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע אַחַר כָּךְ [שֶׁהוּא יְהוּדִי וְרָאָה הַיְהוּדִים וְדָתָם הֲרֵי הוּא כְּאָנוּס שֶׁהֲרֵי גִּדְּלוּהוּ עַל טָעוּתָם] כָּךְ אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ הָאוֹחֲזִים בְּדַרְכֵי אֲבוֹתָם הַקָּרָאִים שֶׁטָּעוּ. לְפִיכָךְ רָאוּי לְהַחְזִירָן בִּתְשׁוּבָה וּלְמָשְׁכָם בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְאֵיתָן הַתּוֹרָה: 

Yevamos (17a)

The Gemara asks: Aren’t there Jewish girls who were captured by gentiles, whose children are considered to be Jews? And Ravina said: Learn from this that the son of your daughter from a gentile is called your son. If so, the descendants of Jewish women captured by gentiles would indeed be Jews. The Gemara answers: This is no concern, as it is learned as a tradition that the girls from the ten tribes of that generation became barren and did not give birth to any offspring, whereas some of the exiled men of the ten tribes married gentile women. Consequently, all of the children born there were gentiles.

Yevamos (17a) The Gemara asks: Aren’t there Jewish girls who were captured by gentiles, whose children are considered to be Jews? And Ravina said: Learn from this that the son of your daughter from a gentile is called your son. If so, the descendants of Jewish women captured by gentiles would indeed be Jews. The Gemara answers: This is no concern, as it is learned as a tradition that the girls from the ten tribes of that generation became barren and did not give birth to any offspring, whereas some of the exiled men of the ten tribes married gentile women. Consequently, all of the children born there were gentiles. There are those who say that Rav Yehuda actually related the following: When I said this halakha before Shmuel, he said to me: They did not move from there, the place where they deliberated on this matter, until they rendered all of them, including those who intermingled with the ten tribes in different locations, full-fledged gentiles.

Shemittah and bitachon

 Rav Chaim Shmuelevitz (Sichos Mussar 5731 Bitachon): Concerning the mitzva of Shemitta (leaving land fallow on the seventh year)… It is a very demanding and difficult mitzva. However, it is not just for the sake of spiritual elevation alone - since we see that the sin of neglecting the mitzva is the cause for the Jewish people being exiled from Israel… This is indicative of the greatness of Israel. All are required to being like the angels and if they don’t succeed they are punished severely with exile. But why? Of the different reasons offered for this mitzva - the most important one is that it serves to implant in the heart of every Jew the attribute of bitachon - trusting G‑d. Once in seven years, it is required that all Jews live one whole year in a highly transcendent manner - without any clear material and natural basis. They are required to rely entirely on G‑d to provide for them and to trust Him. This year of Shemitta implants within each Jew bitachon in G‑d. The spiritual flame thus created burns until the next Shemitta year. This attribute is absolutely required for the People of G‑d. That is why its consequences are so severe.

Bitachon

 R’ Chaim Shmuelevitz (Sichos Mussar 5731 - Bitachon): It is the view of many rishonim that the obligation of bitachon means without any exertion in a natural manner. This is expressed by Yermiyahu (2:2): You followed after me into the unplanted Wilderness. From this we see that the ideal bitachon means that the person should not even lift a finger to accomplish his goal. Similarly we find in Rashi(Shemos 16:32): “In the days of Yermiyahu when Yermiyahu chastised them for not studying Torah - they replied: How can we leave our work and study Torah? What will be the source of our livelihood? He showed them the container of manna from the Wilderness and said: See the word of G‑d. He didn’t tell them to hear the word of G‑d but to see it. With this our ancestors were sustained. G‑d has many messengers to provide sustenance to those who fear Him.” Yermiyahu clearly indicates that the requirement of bitachon is without any effort since he said: G‑d has many messengers. Thus just as our ancestors were provided for in the Wilderness and they lacked nothing - that is the way we need to conduct ourselves and not to worry at all. However this approach is not relevant to everyone. The story of the wagon driver and the Alschich is well known. The Alschich’s students complained that he had told them that one does not need to work but instead should learn full time and have bitachon that G‑d would provide all their needs - but it didn’t work. The only one who succeeded by having bitachon was the simple wagon driver. G‑d had provided him with a trunk full of gold coins. In contrast the Alschich’s students failed to have their livelihood provided by their attempts at bitachon. The Alschich explained to his students that the approach of relying entirely on bitachon works only for those who have total fail without any doubts at all. Only the simple wagon driver had the pure simple faith needed for the bitachon to work. On the other hand even those rishonim who say that bitachon requires effort - do not mean that the effort is the cause of the livelihood. That is obvious since everything is from G‑d. This is particularly true since the key for livelihood is not even given into the hand of an angel - but G‑d directly controls it. The reason that a person must exert himself in a natural way is solely because of the curse of Adam (Bereishis 3:19): By the sweat of your brow will you eat bread. This idea is expressed in Kiddushin (82b): “I have never seen a deer who works as a fruit harvester or a lion transporting merchandise or a fox who was a shopkeeper - nevertheless their sustenance is provided without suffering. I who was created to serve G‑d should surely be sustained without suffering. But it is because I have sinned and destroyed my livelihood… All the effort for earning a living in only the result of man’s sins and thus he can only obtain it through suffering and great effort. But it is obvious that the suffering and the effort themselves don’t provide the livelihood. Our sages say in Berachos (8a): Greater is the one who obtains his livelihood through his efforts than one who only fears G‑d. That is because the one who works see clearly that his efforts do not produce success. He sees that he exerts himself in one area only to find that his profit is coming from something else. Thus the worker sees Providence more than one who only fears G‑d. Therefore even though the one who fears G‑d believes in Providence but it is not as real to him as the one who works… Concerning Torah study, everyone agrees that success cannot occur without effort. The essence of Torah study is effort. But here also the effort is only a precondition for success but it does not cause it directly. Success even in Torah study is directly from G‑d. Thus Nidah (70a) states that success in Torah study will not happen without prayer in addition to the effort of study.

Rav Moshe's psak

 There are two different approaches that Rav Moshe presents:

1)In his introduction to the Igros he essentiallly views himself as a teacher who presents data and reasoning for the approval or disapproval of the reader.

2) However in a later discussion [vol 8 y.d. 3 38.1] he acknowledges that not everyone will be able to follow his reasoning on their own and some would simply prefer to accept his conclusions. IIt was written to Rabbi Moshe Goldberger who originally published it his pamphlet on tying knots on Shabbos and personally told me it was real. 

 The background to the tshuva. 

Rabbi Rakefet had written an index to the first 5 volumes. Rav Moshe found out about it and mistakenly thought he was making a summary of the Igros in English or a new shulchan Aruch based on Rav Moshe's teshuvos. R Rakefet's index was never published except for his introduction in his pamphlet for Russian Jews [ Rakafot Aharon page 58-71]. In fact this English introduction briefly summarized the Igros. Later a Sefer on Hilchos Shbbos was published which took the psakim of Rav Moshe summarized in English with those of the Debreciner and it had the written haskoma of Rav Moshe. Rabbi Goldberger wrote Rav Moshe asking him to explain his lenient attitude towards the latter and his extremely harsh attitude to the former (Rav Moshe had stated he was willing to go to court to stop its publication). The resulting tshuva was actually a composite tshuva - according to Tendler. A reply to Rabbi Goldberger's question and a general discussion about psak and in particular his own in the Igros Moshe.

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן לח

בגדרי הוראה, פרסום פסקי הלכות בלא טעמים, תרגום תנ"ך ומשניות ושאר ספרי קדש, וכתיבת ספרי קדש באנגלית

בע"ה אסרו חג סוכות תשמ"ג.

מע"כ ידידי הרה"ג מהר"ר משה גאלדבערגער שליט"א.

א. לבאר שהוראת חכם היא רק למעשה שנשאל עליו ממש, ולמעשה אחר היא רק בגדר לימוד וידיעת התורה, מה שאין כן בהוראה דסנהדרין שהיא לכל העולם

הנה מתחילה אסביר יותר מה שכתבתי בתשובה הקצרה שנדפסה באג"מ יו"ד ח"ג סימן צ"א, כי לא כתבתי זה להכניסה בספר - אלא כתבתי שאיני רוצה שידפיסו ספר שנלקט משו"ת אגרות משה שיהיו שם רק מסקנת הדינים למעשה בלא הטעמים והמקורות.

והטעם לזה כי יודע אני פחת ערכי שאין בידיעתי כל הש"ס בשני התלמודים בבלי וירושלמי, וכל דברי הפוסקים, וכ"ש דברי רבותינו בפירושיהם וחידושים שעל גפ"ת ותשובות, שיש גם שלא ראיתים. אבל סמכתי על זה שביררתי ההלכה כפי כוחי, שזהו העיקר להוראה, כדכתבתי בהקדמתי על ספר האגרות שלי ועוד כתבתי שם דכיוון שכתבתי הטעמים וכל מה שנתברר, שבאופן זה הנני רק כמלמד ההלכה, שהשואל יעיין בעצמו ויבדוק ויבחר. והבאתי שם גם מרעק"א בהקדמה לשו"ת, מתוך מה שכתב לבנו מהר"ש, כי תמיד מיראי הוראה אנכי ודי אשר הוצרכתי להשיב לשואלי מדאגה שבל אהיה בכלל כל מי שהגיע להוראה ואינו מורה, וגם בכל זה סמכתי שהרב השואל יעיין ויבדוק בדברי ויבחור וכו'.

ואף שידעתי שיהיו מי שלא יעיינו כלל, ויסמכו על הוראתי במסקנת התשובה לבד, הא היה בידו לעיין. וכשלא היה לו פנאי, רשאי לסמוך לפי שעה כשהוא טרוד ואח"כ יעיין. ואם לא יהיה נראה לו יחזור בו, וידון באותו העובדא כדין טעה בהוראתו. כי הא שייך שיסמוך על הרוב שודאי הם נכונים בשעת הדחק ולעיין אח"כ, מאחר דבידו לעיין מותר לסמוך בינתיים על ההוראה שבספר, ואין זו קבלת הוראה ממש, מאחר שנמצא הספר אצלו, ולבד זה אין לי אחריות על זה. אבל כשסומך על מסקנת הפסקים שלי בתשובותי שנדפסו, שנמצא שאני הוא הפוסק בזה, מסופקני אם יש זה בכוחי. דהא סתם רשות להוראה הוא רק להעובדות שבאו לידי, ולא על עובדות - אף כאלו - שאירע במקומות אחרים, אף שהיה זה באותו זמן ממש. ורשאי חכם אחר להורות שלא כמותי אם סובר כן בטעם נכון לדעתו, כחכם שאסר שאין חכם אחר רשאי להתיר, אבל רשאי להתיר בעובדא אחרת כדאיתא בשו"ע יו"ד סימן רמ"ב סעיף ל"ו בהגה.

ואף כשנתנו רשות בפירוש להורות לכל העולם וגם להשיב תשובות להלכה למעשה, ליכא שום כח הוראה לזה, אלא הוא רק עניין לימוד. ורק בסנהדרין נחשב זה הוראה לחייב מיתה על זקן הממרה, משום שסנהדרין יש להם כח הוראה לעניין החיוב לשמוע להם אף שליכא כלל עובדא למעשה. ועיקר הוראה דסנהדרין הוא בלא ביאה ממש לפניהם, אלא היא הוראה כדי לידע הדין באם יזדמן. ובחכם הוא איפכא, שהוראתו הוא רק כשיזדמן איזה עובדא שנוגע לדינא. והוראותיו בלא מעשה הוא רק עניין לימוד וידיעת התורה וכל מצוותיה ופרטי כל מצווה ומצווה, (ועי' עוד ביאור רחב בזה בדברות משה שבת ח"א סימן י' ענף ב').

ב. לבאר שהוראה על פי מה שנפסק בספר בלא טעם אינה הוראה כלל, וראיות מרבי יוסי ורבי מאיר שפוסקים הלכה על פי הטעם הנראה ברור לחכמי הדור

ואם כן אפשר שאם פסק חכם אחד עובדא שבאה לידו כפי מה שראה בספרו של אדם גדול, כשלא היה נכתב שם טעם להוראתו, אין זה הוראה כלל. ויכול חכם אחר שסובר איפכא בטעם שנכון לדעתו להורות איפכא אף להקל וכ"ש כשהוא להחמיר, מאחר דהוראת הראשון שהוא בלא ידיעת טעם אין להחשיבה הוראה. אבל יותר מסתבר לע"ד שלעניין זה הוא כהוראה, שגם דפסק כן מחמת שחכם פלוני שהורה כן בספרו ידוע שהוא חכם מובהק ויש לו טעם נכון על כל מה שמורה, לא רק כשיודע בעצמו שרוב דבריו הם נכונים אלא אף כשידוע כן לעלמא אף שחכם המורה בעצמו אינו יודע, נמי הוא טעם גדול להורות כן.

וכעין ראיה הוא מגיטין דף ס"ז ע"א, דאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח אמר לפניו ר"ש ברבי מאחר שר"מ וחנינא איש אונו חולקין על רבי יוסי מה ראה רבי לומר הלכה כר' יוסי אמר לו שתוק בני שתוק לא ראית את ר' יוסי אילמלי ראיתו נמוקו עמו, ופרש"י נמוקו עמו - פירושו עמו לתת טעם לכל דבריו שהיה מיישב את דבריו. הרי מפורש דגם לעניין לפסוק הלכה כשהתנאים חלוקים בדינא אינו תלוי בגדלותם, אלא תלוי בהטעם שנותן לדבריו. ואף שלכל התנאים היה טעם לדבריהם, כמפורש בכל מחלוקת תנאים דבמשנה וברייתא שהגמ' מבאר טעמיהם דכל תנא ותנא, צריך לומר בכוונת רש"י שטעם ר' יוסי היה מובן לחכמים ביותר, ולכן יהיו רוב החכמים מסכימים לו בשביל זה. וטעם רבי מאיר, הא איתא בעירובין דף י"ג ע"ב דאף שמצד גדלותו של רבי מאיר היה לחכמים לקבוע הלכה כר"מ, אבל לא קבעו כמותו מפני שלא יכלו חכמים לעמוד על סוף דעתו. ונמצא שנשארה מסקנתו של ר"מ לדינא לחכמים בלא טעם, שלכן לא החשיבו חכמים דבריו לטעם לפסק הלכה.

וצריך להבין מה שהכריע זה שלא קבעו הלכה כרבי מאיר משום שלא הבינו החכמים לחלק בין שני טעמי ר"מ להכריע מי הוא טעם נכון לדינא, כדאיתא שם בגמ' שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים על טהור טמא ומראה לו פנים, וברש"י לא יכלו להבחין באיזה דבריו נכונים ובאיזה אין דבריו נכונים שהיה נותן דעת מיושב והגון על אין הלכה כהלכה, אף שר"מ הגדול מהם הבין. ולא רק ר"מ - דהא הגדולים מר"מ כרבי עקיבא ור' ישמעאל רבותיו, ובודאי כל הקודמים כרבי אליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל שהיו רבותיו של רבי עקיבא, ורבן יוחנן בן זכאי ויונתן בן עוזיאל, ורבותיהם שמאי והלל, והקודמים כמו הזוגות ואנטיגנוס איש סוכו ושמעון הצדיק ואנשי כנסת הגדולה - ודאי הא הבינו והיו מסכימים לר"מ. ומוכרחין לומר שברור להו היה שהתורה ניתנה לפי הבנת רוב חכמי התורה שהיו שייכין לידע כל התורה וטעמיה, שהיו במדרגת התנאים חכמי המשנה שהיו עד דור רבי ובניו ועד בכלל. וכפי ביאור והכרעת החכמים שאחריהם, שהם האמוראים חכמי הגמרא שבשני התלמודים בבלי וירושלמי, שהיה זה אחרי ידיעתם כל התוספתא והברייתות וספרא ספרי ומכילתא ומדרשות ועוד ברייתות ששנו חכמי הגמ'.

חזינן שהטעמים הוא עיקר לפסקי הלכות. ולכן גם אחר חתימת הגמרא שלא שייך לנו לומר טעמים בדויים מלבנו כנגד טעמי הגמרא אלא להבין טעמי הגמרא, הרי צריכין אנו להבין בדעתנו מה שמבואר בגמרא, שתלוי הרבה באיזה דרך נפרש הגמרא. שמטעם זה איכא מחלוקת הרבה בכמה דינים בין הפוסקים הראשונים - הרמב"ם ודעימיה ובעלי התוס' והרא"ש ודעימייהו. ובפוסקים האחרונים - הש"ע שהוא ברוב דברים כהרמב"ם, והרמ"א שהוא ברוב דברים כבעלי התוס'. וכיוצא בזה נחלקו ביניהם מפרשי הש"ע, שהם הש"ך והט"ז והמג"א והסמ"ע והח"מ והב"ש. ונחלקו גם עוד הרבה ראשונים אשר כבר הוזכרו בדברי הפוסקים, וגם אשר לא הוזכרו, וכולם הם גדולי עולם. וא"כ צריך גדולי תורה לברר שאלה חדשה. ולא רק חדשה ממש, אלא כל שלא נתפרסמו ע"ז פסק דין שהיא כחדשה, צריכה עיון גדול ובהבנה גדולה. ויש ממילא לגדול המשיב לחוש לשמא נתבאר כבר ע"י איזה גדול, או שיתבאר בעתיד, להיפוך מכפי שהחליט הוא הדין. ואף שרשאי עתה להורות כמו שסובר הוא, ואף אם אחר איזה זמן יחלוק עליו איזה גדול הרי כפי שסובר עתה ברור אצלו הדין ומחוייב להורות כפי שנראה לו לדינא, מ"מ לא שייך שיכתוב בספר דין מוחלט כמו שפסק, בקיצור בלא הטעמים והמקורות. ולכן אף שעצם כתבי מכתב זו היה זה על מה שאיני רוצה שידפיסו רק פסקי הדינים של האגרות שלי, הזכרתי שגם ליכא כלל בזמננו מי שיכול לומר ולהדפיס פסקי דינים חדשים שלא הוזכרו בפירוש בש"ע בלא באור ומקורות.

ואף שלא נשאלתי מכת"ר על זה מצאתי מקום לבאר את תשובתי זו הקצרה מאחר שנדפסה ויהיה לתועלת.

ג. אם מותר לתרגם כתבי הקדש, וברש"י ריש דברים שכ' דבשבעים לשון פירשה להם

ועתה באתי בדברים שכתבת לי בעצת ובעזרת נכדי הרה"ג מוהר"ר מרדכי טענדלער שליט"א, ושנכדי הנ"ל האריך בהם בשעה שכתבתי התשובה הזו, בדבר אם יש לתרגם תנ"ך ומשניות. והבאת ראיה ממה שמרע"ה ביאר את התורה בשבעים לשון, כדאיתא בפרש"י על הקרא הואיל משה באר שבריש דברים, שהיה זה בשבעים לשון. הנה ממשה לא שייך למילף, דהא לא כתב אלא דיבר. ולא שייך שום נידון ספק על למוד התורה, שודאי מותר בכל לשון. ולא מצינו למשה שכתב ג"כ בכל לשון. וברור שלא כתב אלא בלשון הקודש, דהא אותו התורה שכתב נתן ללויים נושאי הארון שישימו אותו מצד הארון. ורק ספר תורה אחת שרחבו הוא שני טפחים נתן להם, כמפורש בב"ב דף י"ד ע"א. וגם הא איכא רב הונא בשבת דף קט"ו ע"א דסובר דכתבי הקדש הכתובין בכל לשון אין מצילין אותן מפני הדליקה וגם שלא ניתנו לקרות בהן, דאליבא דמאן דאמר ניתנו לקרות בהן דכולי עלמא לא פליגי דמצילין, כי פליגי אליבא דמאן דאמר לא ניתנו לקרות בהן, רב הונא אמר אין מצילין דהא לא ניתנו לקרות בהן, וא"כ ודאי לא שייך שכתב זה משה. אלא בהכרח כוונת רש"י דרק שדבר משה בשבעים לשון, ולא כתב.

ואין כוונת רש"י לזה שאיתא בסוטה דף ל"ה ע"ב שמשה הקים אבנים בערבות מואב וכתב עליהן את התורה כמו שעשה יהושע בירדן ובגלגל שהרי רש"י לא הזכיר זה, משום דלא שייך לפירוש הקרא שמפורש רק שמשה דיבר אל ישראל ולא עניין הקמת אבנים וכתיבת התורה עליהן, שהוא מעשה אחרת שעשה שלא הוזכר בקרא. אלא הוא ילפותא מגזירה שווה שגם מעשה זו דהקמת אבנים וכתיבת התורה עליהם - שהוא לאומות העולם - ג"כ עשה. שלא שייך שרש"י יפרש זה, שלא שייך כלל להקרא. אלא כוונת רש"י הוא להמדרש רבה בראשית פרשה מ"ט פיסקא ב', שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם שאם תמול תטול סוד ה', שסוד הוא גימטריא שבעים. וחשיב שם ג' ענייני שבעים, ששבעים הג' הוא ומעמיד אני מהן משה שהוא הוגה בתורה בשבעים לשון שנאמר הואיל משה באר - שזהו רק על הלימוד והדיבור, שמשה דבר לישראל לא רק בלשון הקודש אלא גם בכל שבעים לשון. ועשה כן משום שהיה שם איזה גרים שג"כ עמדו בברית זה, כדאיתא אתם נצבים היום כלכם לפני ה', וחשיב שם גם גרך אשר בקרב מחניך, וגם מחטב עציך עד שואב מימיך שהיו ג"כ גרים, והיו הרבה מהן שלא הבינו לשה"ק. וזה היה רק בדיבור ולא בכתיבה. (ומס' העמק דבר להגאון הנצי"ב שהראה לי נכדי שיחי', משמע שמדרש רבה דבראשית וגמ' דסוטה הוא דבר אחד, שכ' על מה שפירש רש"י בשבעים לשון, ולמד רבינו זה הפי' מדאיתא בסוטה דף ל"ה ע"ב דאתיא באר באר דכשם שהקים יהושע אבנים וכתב בע' לשון שנא' באר היטב כך עשה משה והקים אבנים וכתב בע' לשון, וכ"ה בב"ר פ' מ"ט שהגה משה בתורה בשבעים לשון שנא' באר. ולע"ד הם שני עניינים, ורש"י לא הזכיר אלא הא דמדרש רבה דהוא רק בדיבור, וצע"ק).

ד. לבאר שרשאים לתרגם תורה שבכתב, ואולי יש בזה עדיפות בספרים הנדפסים, משום שבלשון הקדש הוו דברים שבכתב שאי אתה רשאי לאמרם בעל פה וה"ה בספרים הנדפסים, ומה שאסור לכתוב פסוקים כשאין בזה צורך לימוד תורה

ולעניין הלכה, אם רשאין לתרגם תנ"ך שהם דברים שבכתב. הנה תורה שבכתב - הא חזינן דאיכא לתורה שבכתב כמה תרגומים, לבד תרגום אונקלוס ותרגום יונתן. ולפי מה דמשמע מתוס' ב"ק דף ג' ע"ב ד"ה כדמתרגם, איכא גם עדיפות בכתיבה דהביאו דמה דמתרגם רב יוסף לפי שהיה סגי נהור ודברים שבכתב אי אתה רשאי לומר על פה ולכך היה אומר תרגום, ולפי זה עדיף גם תרגום בכתיבה משום שהאיסור לומר פסוקים שלא מן הכתב ישנו אף בכתובין אם אינו בספר שלם, כדאמר רבה בגיטין דף ס' ע"א, האי ספר אפטרתא אסור למיקרי ביה בשבת, מאי טעמא דלא ניתן ליכתב (פחות מספר אחד שלם לעצמו - רש"י). א"כ איכא האיסור אף בכתובין - אם נכתבו על נייר, ושלא בגלילה, ועל שני הצדדין, שבלשון הקדש היה אסור מדינא אך שהותרו משום עת לעשות לה'. וגם לא מצינו בגמ' שגם בהדפסה על הנייר, ושלא בגלילה, ועל שני הצדדין נמי הותרו.

אבל הא ברור שהותרו, דהא הת"ק שנה שהוא מזמן שנתחדש עניין ההדפסה הדפיסו גם חומשים, שהצורך היה יותר גדול בהו על נייר בשני הצדדין, ועל דפים לכורכם ולא בגלילה, וכל גדולי עולם הניחו לעשות זה. והוא משום עת לעשות דהוא הצורך היותר גדול לא רק לתינוקות שבעי אביי מרבה בגיטין ס' ע"א אם מותר לכתוב להם מגילה להתלמד בה משום דלא אפשר, אלא גם לגדולים, משום שהשכחה גדולה בזמננו זה הרבה מאות בשנים. ולהרבה אינשי לא היה שייך לקיים אף לימוד שנים מקרא ואחד תרגום הפרשה בכל שבת ושבת. לכן משום עת לעשות הותר כל עניין כתיבה דחומשין, ועל כל מיני ניירות שבעולם, וגם לכתוב חצאי ספרים ופסוקים. אף שרבה בגיטין שם גבי כתיבת מגילה לתינוק סובר שאין כותבין, חזינן שהתירו. והוא אף שהלכה הוא כרבה שהשיב לאביי שאין כותבין, שלא מצינו באמוראי מי שחולק עליו. ואדרבה גם רשב"ל א"ר ינאי סובר כוותיה שאמר בגיטין שם שטבלא של זהב שעשתה הליני המלכה שפרשת סוטה כתובה עליה היתה באל"ף בי"ת. ואף רבי יהודה מתנאי שבבריתא שם שפליגי אם כותבין מגילה לתינוק שמתיר לכתוב לתינוק להתלמד, הא אינו מתיר בפסוקים ופרשיות, אלא עניין שלם כמו מבראשית עד דור המבול, ובתורת כהנים עד ויהי ביום השמיני. ועתה זה מאות בשנים שמתירין גם זה.

אבל מסתבר לע"ד שלכתוב בקלף - שאין שום צורך בזה ללימוד לא לתינוקות ולא לגדולים - אסור לכתוב פסוקים ופרשיות, דהא אין שום צורך בזה. ובין כך ובין כך יהיה אסור, דהא כתיבה זו מתחילתו לגניזה הוא. כי לא מסתבר שהתירו לכתוב פסוקים ופרשיות גם שלא לצורך לימוד התורה, שהוא מצד עת לעשות.

וכבר אמרתי שאין להדפיס על מכתבי הזמנות לנישואין שום פסוק (אגרות יו"ד ח"ב סוף סימן קל"ה ד"ה אבל בעובדא, ועי' עוד בזה אגרות או"ח ח"ד סימן ל"ט ד"ה והנה טעם, וד"ה והטור, וד"ה וטעם הר"ן וד"ה אבל עיין) ואף לא תיבות קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה דהוא קרא בירמיה (ל"ג י' - י"א) דליכא שום צורך לזה. ויש שכותבין בהזמנה קול ששון וקול שמחה בשתי שורות כל אחת משתי תיבות, וכן קול חתן וקול כלה בשתי שורות. וטעמם ששתי תיבות אין להחשיב שהוא כתיבת קרא, ומכיון שנכתבו בשתי שורות לא מצטרפי להחשיב שהוא כתיבת הקרא שהרי ליכא שורות כאלו בקרא. והוא טעם נכון לכאורה, וידוע מזה לכו"ע שאין כוונתו לכתיבת הפסוק אלא לברכה בעלמא - שנקט לשון הקרא לברכה. אבל יותר מסתבר שאין לכתוב זה בהזמנות, שאין בזה מקום לברכה.

ה. שיש להמנע מתרגום משניות והלכות ואף תורה שבכתב, משום החשש לטעות המתרגם

וגם משניות והלכות ליכא איסור מלתרגם. אבל העיקר שהמתרגם צריך לידע אחריות המתרגם, שבטעות קטן שייך להכשיל בטעות את הלומדים מהעתקה על שפה אחרת. ועיין בהקדמות המעתיקים פירוש משניות של הרמב"ם איך שיראו מלהעתיק פירושו שנכתב בערבית ללשון הקדש שהיה נחוץ מאד, וכ"ש שיש להמתרגמים מעברית לשפת אנגלית שיש לחוש לטעותים, שבשביל זה יש למנוע מזה. ואם אחד יודע בנפשו, וכן מחזיקין חבריו אותו, לבקי גדול בשפת האנגלית ות"ח שבקי טובא בהמשניות, שרוצה להעתיק אין לאסור לו. ואחר כל זה הייתי מיעץ שלא לעסוק בתרגומים. ויותר ראוי שילמדו הרוצים ללמוד בראשונה את שפת הגמ', שזה יהיה ביתר הצלחה. אך אם ידוע שרוצים בין כך ובין כך להעתיק משניות לאנגלית, ובודאי שישגו מי שיעתיק, ויודע שהוא יעתיק יותר כראוי יכול הוא להעתיק. וכן הוא בהעתקת תורה שבכתב.

ו. איך לתרגם ספרים שיש בהם שקלא וטריא, וספרים שיש בהם רק הלכות

ולעניין אם לתרגם כל הספר עם השקלא וטריא שלו, או רק מסקנת דבריו לדינא. הנה לפי מה שכתבתי שספרי הלכה כהרמב"ם והש"ע והרמ"א שכתבו רק הלכות רשאי לתרגם. אך יזהר שיתרגם כל מה שכתבו, בלא שום שינוי ויותר פירוש מכפי מה שכתבו. ואם הוא רוצה לבאר איזה דבר שלא מובן כלל, יכתוב למטה איזה פירוש שפירש מי מן המפרשים ויכתוב בשמם, כגון כך פי' רש"י כך פירשו התוס' וכדומה. ואם הוא מה שמפרש בעצמו, יכתוב כך נראה לי הפירוש. ואם הפירוש הוא של רש"י או של מפרש אחר אבל אינו מבואר בפשיטות שם, והוצרך להוסיף ביאור בכוונת רש"י או המפרש האחר, צריך לכתוב כן הוא פירושו לפי מה שמשמע לי בכוונתו. ואם הוא מהתוס', הנה פסק ההלכה לתוס' - אם איתא זה בפסקי תוס' יכולים לכתוב בשמם, ואם לא נזכר בפסקי תוס' צריך המתרגם לכתוב שכן נראה לו בדעת התוס', ולא בסתמא שכן הוא דעת התוס'. וכן כשמביא פירוש מכל אחד מרבותינו הראשונים.

וגם מרבותינו האחרונים, שהם מפרשי הש"ע כהט"ז ומג"א והש"ך והסמ"ע והח"מ וב"ש וקצה"ח ונה"מ והפמ"ג, שדבריהם ידועים לת"ח וגם להרבה מהתלמידים בני ישיבות, ורעק"א וחת"ס וכדומה, יכולים להביא מסקנותיהם לדינא אף בלא הטעמים והמקורות. אבל ספרי רבותינו האחרונים שאין ידועים ספריהם כל כך, צריך להביא טעמיהם בקיצור משני טעמים. חדא שלא יזלזלו את דבריהם אלו שלא יבינו אותם, ולא יטריחו עצמן להשיג את ספריהם ולידע הטעם. ועוד שאולי לא הגיעה מדרגתן שנסמוך שיש להם טעם נכון, וכשמביאן מחבר הספר בלא טעם יאמרו אלו הסומכין עליו שיש לסמוך ע"ז אף בלא טעם - מצד גדלו - שאולי אינו כן.

ומה ששאלת באם יש נפקא מינה בין לכתוב כללי סוגיות לפרטי עניינים, לא ידוע לי הכוונה דכללי עניינים. דאם הוא לבאר הסוגיות שנדע אותם, הא בלא טעם לא שייך כלל ללמוד, דלימוד בלא טעם אין זה לימוד. ואם הכוונה דהוא כעין מפתח להסוגיות שאיכא בפירקא זו או במסכתא זו, הא לא שייך לכתוב שם טעמים כלל ואף לא עיקרי הדברים לדינא. וצריך כת"ר לברר שאלתו שיהא מבורר לנו ויהיה שייך להשיב אם יעזרני השי"ת שאדע דבר ברור.

ז. תרגום פסקי הלכה שצריך כל אחד לידע משום שאי אפשר לשאול כשמזדמן ספק, לצורך אנשים שאינם מבינים עדיין לשון הקדש, ושצריך לתרגם לאנשים כאלה רק הפסקים ללא הטעמים

והנה בעניין לתרגם פסקי הלכה. נראה כי דברים שצריך כל אחד לידע, שלא שייך לשאול על זה - כהלכות ק"ש ותפילה, שאם נזדמן לו איזה ספק אינו יכול לשאול באמצע התפילה דלא ישיבוהו (ועי' באגרות או"ח ח"ד סימן ט"ז שמותר להפסיק בתפילתו לצורך תפילת אחרים, ודין הפסק לצורך תפילה באמצע תפילת שמונה עשרה) - יש לתרגם שיוכלו ללמוד אנשים שאין מבינים בלשון הקדש. ולדברים אלו סגי לכתוב בלא טעמים ומקורות. ויש גם דוקא להקפיד שיכתבו בלא טעם, דאם יכתבו טעם ולא יבין איש הפשוט - לא יעשה כפי הדין אלא לפי דעתו. וגם הא אנשים פשוטים לא יבינו הרבה פעמים טעמים האמיתיים. שלכן יותר טוב לכתוב הדינים בלא טעם. וצריך לידע כי אף אלו אינשי שהם חכמים בחכמות העולם והם מצד כשרונותיהם בעלי דעת גדול, יש שלא יבינו מתחילה אפילו דברים שהם בטעמים קלים, אשר בשביל זה יותר טוב שלא לומר להם טעמים, אלא שכן הדין - בענייני ק"ש ותפילה, וכ"ש בענייני איסור והיתר. שלכן אף דברים המוכרחים לידע, ירגילום מתחילה בלי טעם.

וכשיתחילו ללמוד באיזה ישיבה יהיה להם רב אחד לבאר להם מה שצריך לידע, וגם מה שרוצה לידע, על דברים שהם בעיניו מתמיהין. ולאינשי כמותו שכבר לומדים בישיבה היה טוב שיכינו ספר באנגלית שיסבירו להם טעמי ההלכות. אבל יש לחוש שיקרא אותו קודם שבא הזמן שראוי שיקרא זה. ואם שייך שישתדלו שלא יראה ספר זה מי שאינו ראוי לקראו יש להשתדל שיהיה כן. ואם לא אפשר, אין לחוש לזה כל כך להשתדל יותר מדי שלא יקרא מי שאינו ראוי ספרים שיש בהם טעמי ההלכות. ויבין הרב שלומדו ומחנכו להבינו באופן שיבין היטב, והיה טוב בשביל זה שלא יהיו מודפסים ספרים כאלו, ויניחו זה להרב שילמוד אתו בעל פה כפי מה שצריך. אבל אולי התועלת בהדפסת ספרים כאלה גדולה מן החשש, ולכן אין למחות בזה. אבל טוב שיתיישב המחברם עם רבו או גדול אחר איך לעשות.

ח. חיבור ספר באנגלית בהלכות כשרות ואיסור והיתר למתחילים, ושגם ספר כזה צריך להיכתב ללא טעמי הדינים, וכתיבת ספרי מוסר והשקפה באנגלית

והנה בדבר לעשות ספר באנגלית על הלכות נחוצות כעל הלכות נטילת ידים לסעודה, והלכות ברכת המזון, וברכה מעין שלש, וברכות הנהנין ועיקרי הלכות מליחת בשר, ושצריך לשאול לרב ומורה הוראה כשישחוט עוף וימצא שם איזה דבר משונה - שצריך לשאול להרב ומורה הוראה אם מותר לאכול, ושצריך לשחוט העוף אצל שוחט מומחה, ושצריך לקנות בשר אצל מוכר ירא שמים וכפוף לרבנים מורי הוראה שבעיר, יש לעשות. וגם ספר באנגלית שידעו כללי הדינים בענייני אכילה (כשרות) שהוא העיקר הגדול, וגם יש על זה הוצאת ממון לאכול אוכל כשר דווקא, יש לכתוב, אבל בקיצור הדין. ולהקדים חומר האיסורים בענייני אכילה ושתיה. ולא שייך ליתן טעמים על זה, אלא לומר שכן נאמר בתורה שנתנה לנו ע"י משה רבינו בסיני שעלה לשם לקבל שם את כל התורה בכתב ובעל פה. הנה כתיבת ספר כזה הוא דבר טוב, אף כשצריך להזכיר איזה דין, הנה העיקר הוא דכותב רק מה שמוכרח לידע לאלו הרוצים להתקרב לשמירת דיני התורה, ומחוייבין תיכף לקיים כל אלו שלא שייך שיחכו עד שילמדו, דברים אלה יש לכתוב באנגלית. אבל מה שיש לחכות, יש לחכות עד שידעו. והרי גם לשפת אידיש לא תירגמו אלא דברים מוכרחין.

וכאן יש יותר דברים מוכרחין להעתיק לאנגלית, משום שרובא דרובא נשים אין יודעות אלא שפת אנגלית. וגם רובן אין יודעות כלום מידיעת בית הוריה, שלכן הלכות נדה ודאי לא יסגי בלא תרגום אנגלית, אבל יש לחוש גם להלכות מאכלות אסורות, שיש להודיעם בשפת אנגלית איזה פרטים נחוצים שלא יטעו. וגם עיקרי דיני מוקצה בשבת ויו"ט, ואיסור אכילה ושתיה ביו"כ, יש ג"כ טעם להתיר להדפיס בשבילן קיצור בדינים אלו, היינו במה שלא יבואו לטעות.

ספרי מוסר והשקפה רשאין להדפיס אף שהם ג"כ ענייני תורה. דזה לא שייך לאסור, שבכל אופן שיכול להשפיע לקרב ישראלים לאבינו שבשמים ולתורתו הקדושה איכא החיוב. ואף שבעניינים אלו צריך להזכיר בתוך הדברים גם איזה פסוקים ומאמרי חז"ל.

ט. אם יש איסור לקרוא ספרים שנתרגמו לאנגלית שלא כפי המבואר לעיל

ולעניין דיעבד אם כבר נדפסו אלו שלא ניחא לן שיתרגמו אין לאסור לקרות בהן אם אך התרגום הוא טוב. ועובדא דר"ג שגנז ספר איוב תרגום (שבת קט"ו ע"א) מצד איסור קריאה היה זה, משום דסובר שלא ניתנו כתבי הקדש הכתובים תרגום ובכל לשון לקרות בהן, שלא שייך זה בתורה שבע"פ, שבכל כתב אסור מדינא והתירו בזמן הזה מצד הצורך. וצורך הא איכא עכ"פ כשעדיין אינם מבינים לקרות בלשון הקדש. ואף שאין נחשב זה צורך להעתיק לאנגלית להתיר בשביל זה גם הכתיבה לכתחילה, משום שאיכא יותר צורך שילמדו אף בעמל ויגיעה בלשון הקדש, מ"מ הא ודאי איכא תועלת גם במה שילמדו זה בנקל, שע"י כך ילמדו יותר, וגם אולי יבינו יותר. שלכן אף שההכרעה היא יותר שאין זה צורך גדול להתיר ההעתקה לאנגלית, מ"מ הא תועלת עכ"פ איכא בקריאתן באנגלית, ואין לאסור. ואף שנימא שהתועלת שאיכא בהעתקה שוה לנזק שבהעתקה אין לעשות מעשה, שלכן כשלא הועתק אין להתיר להעתיק, וכשכבר הועתק אין לאסור מלקרות בהן.

י. אם יש חשש בתרגום דברי תורה לאנגלית משום שהוא כמוסר דברי תורה לנכרים

והנה איכא חסרון אחר בהעתקה לאנגלית, שהוא כמלמד תורה אף לנכרים. ואמר רבי אמי בחגיגה דף י"ג ע"א דאין מוסרין דברי תורה לעכו"ם שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום (ומסתבר שהלימוד הוא מסוף הקרא - ומשפטים בל ידעום. דרישא דקרא - לא עשה כן לכל גוי, הא הוא על עצם החשיבות דישראל שרק להם ניתנה התורה ע"י משה רבינו. וגם הרי הגוים לא רצו לקבלה כלל, שהרי חזר עלייהו שיקבלו התורה ולא רצו, כדדרשינן מקראי דוזרח משעיר למו והופיע מהר פארן דריש פרשת וזאת הברכה, ומקרא דמתימן יבא בחבקוק (ג' ג') בריש עבודה זרה, ובב"ק דף ל"ח ע"א. אבל סוף הקרא ומשפטים בל ידעום הוא לאיסורא למסור להם משפטים וכל דיני התורה, וקאי גם על דבריו דבקרא דלעיל מזה). אבל נראה שאינו מחוייב להמנע בשביל זה, כיוון שכוונתו לישראל והם ודאי יהיו קונים, והעכו"ם שיקנו וילמדו הוא רק חשש קטן.

וגם הא חזינן שרבותינו הראשונים לא חששו לזה. דהא הרמב"ם חיבר את פירוש המשניות בערבית שהיה זה שפת המדינה, שהיו שם הרוב ואולי רובא דרובא היו עכו"ם, בין בספרד שהיה שם בילדותו ובין במצרים שהיה שם בזקנותו. ועוד כמה מרבותינו הראשונים כתבו בלשון ערבית בזמנו שהיתה לשון מדינת ספרד ובמצרים ובכל המדינות סביב. ומה שלא מצינו כן בבעלי התוס' וכל חכמי צרפת ואשכנז שיכתבו חיבוריהם בלשון המדינה, הוא משום שלא הוצרכו לזה, דרוב ישראל שבצרפת ואשכנז הבינו עיקר לשון המשנה והגמ'. ולא שנמנעו מלכתוב בלשון המדינה משום שחלקו ע"ז בדינא, שלא נמצא שאיכא מחלוקת בזה.

והנני ידידו, משה פיינשטיין.

R' M. Feinstein & Maharam Shick:Legitimacy of capital punishment

This is a response to the unfortunate and irresponsible actions take to try and stop the Grossman execution where it was asserted that everything must be done - even calling the governor a Nazi and harrasing the victim's family - to save a Jew's live no matter what crime he committed and that the execution was against the Torah.

Here are the words of Rav Moshe Feinstein in a letter to the governor of New York explaining that the strict Torah law on execution only applied historically in the limited case of a well ordered society. But there is a legitimate use of capital punishment to defend society - even where the Torah law is not fulfilled. There are other issues such as aivah - the back lash against Jews which need to be considered. A secular society has the right to protect itself and that includes a secular or non-Jewish one. There is no question that it was legitimate to ask to the governor to convert the sentence to life imprisonment - but the assumption is that all is permitted to achieve that goal - it simply isn't so. It is also problematic that this cold blooded murderer is now being viewed and promoted as a martyr to inspire people to be sensitive to the laws of interpersonal relationships. Whether he truly did teshuva is for G-d to say - but there are no lack of more appropriate role models out there.


Igros Moshe(C.M. 2:68): … The Torah reserves capital punishment for those sins which are very serious such as murder, kidnapping, sexually prohibited relations and idolatry. The perpetrator in these cases is unrestrained and is capable of doing whatever disgusting and cruel acts in the world that are in his heart that he thinks are for his benefit. However the death penalty is not administered out of hatred to evildoers or fear for the welfare of society because Bava Metzia (83b) tells us that G‑d will punish transgressors. That in fact is the halacha as poskened by the Rambam (Hilchos Chovel u’Mazik 8:9) as well as all other poskim. So on the one hand the purpose of capital punishment is to let people know the severity of these prohibitions so that they will not transgress them. On the other hand the laws of capital punishment emphasize the importance of each soul and other concerns. Therefore we are commanded that only the Sanhedrin with proper semicha can judge these cases. Only the greatest people in Torah scholarship and other knowledge receives this semicha. In addition to their knowledge they also need to have perfected their character and be very humble as well as G‑d fearing people. They also need to hate money and love the truth as well as wonderful people who are beloved by all…They don’t have any imperfections or bad reputations and they are very merciful. That is why very old people are not appointed judges because they have forgotten the stress of raising children. Also people without children are not appointed because they lack mercy to some degree and they will be too angry at those who have committed sins.

Even these great and good people cannot judge unless they constitute a Sanhedrin of 23 people.However it is not enough there are 23 such people to make a Sanhedrin. They also need to have before them 3 rows of very great Torah scholars who are not yet great enough to be part of the Sanhedrin – but are almost great enough. This is to protect the Sanhedrin from making a mistake in judgment. That is because when these three rows of scholars think that the Sanhedrin is mistaken in their ruling of innocence they will protest and will not listen at all to their words. Another safeguard against making a mistake is that they do not convict based on circumstantial evidence – no matter how convincing. They only convict a person based on two valid witnesses who have not the slightest bias in the matter... Furthermore the witnesses are warned concerning the severity of the sin of false testimony as well as the seriousness of the sin of murder so that they are very afraid of mistakenly convicting or mistakenly declaring the suspected murderer innocent. Even with all of this the witnesses also have to warn the person against murder and the suspected murderer has to acknowledge the warning by saying that even though he is aware of the seriousness off the crime he is still doing it. As a consequence of all these safeguards, only once in many years would someone be convicted of murder. In addition it was impossible to judge capital cases unless the Temple existed and that the Sanhedrin of 71 of the greatest scholars was in session on the Temple Mount. In fact capital cases were not judged even in those countries where the king gave the Jews permission to judge their own people according to the law of the Torah.

As a consequence of these two factors there were almost no Jewish murderers because of the awareness of the severity of the prohibition of murder and because they were educated by means of the Torah and the punishments of the Torah to understand the seriousness of the crime. They were not simply afraid of punishment in the sense of getting caught but were afraid of the crime itself.

However this use of the Torah system to run society was only when the crime of murder was not common but was simply the result of someone’s great lust or some quarrel concerning money or honor. But when people killed simply because it was viewed as an insignificant thing and the murderer was simply a callous and cruel person or similarly if there was a great deal of murders and wickedness – then a different system of law was utilized that was concerned with the pragmatic question of stopping killing and the goal became saving the society.


Maharam Shick(C.M. #50): Concerning the incident in which a man’s brother suddenly died and his wife’s brother was suspected of having poisoned her husband. There was some circumstantial evidence as well as a partial confession. Also she was suspected of being involved with another man who apparently participated with her in the murder. You write that gedolim of our country have written to you expressing great surprise at the silence concerning this matter. According to them it is a mitzva to destroy the evil and not have mercy on them. The Torah’s principle is life for a life and one who spills the blood of another person his blood is required to be spilled… Based on Bava Metzia (83b) regarding R’ Eliezer catching Jewish robbers for the Roman the halacha would allow reporting her to the police.]. While that is the halacha, nevertheless that gemora itself indicates that it is inappropriate for gedolim to be the ones to report the transgressor to the secular authorities. This is also the view of the Rashba cited by the Beis Yosef (C.M. 388). An even greater proof against reporting transgressors to secular authorities – even when there is a possible danger in not reporting – is found in the Rambam. The Rambam (Hilchos Yesodei HaTorah 5:5) writes that if non‑Jews specify which Jew they want and they will kill all the Jews if he isn’t handed over – they should give him over. However the Rambam notes that if that wanted Jew deserves the death penalty he can be given over to save the others – but this halacha is not to be publicized. This is also the view of the Yerushalmi (Terumos 8:4)….

Consequently while one should not protest against those who follow the straight halacha and report the criminal to the authorities - which has many poskim to rely on - nevertheless the gedolim should not get involved in reporting these crimes but rather should be passive. This is as we saw with Shimon ben Shetach who did not have proper evidence that someone was a murderer - even though it was obvious – and therefore he did nothing. Also look at Sheilas Yaavetz (2:9)…