שו"ת יביע אומר חלק ג - אבן העזר סימן כ
(לד) המורם מכל האמור שהואיל ומצאנו חברים רבים גדולים ועצומים מרבותינו הראשונים דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל שכופין את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי. וכן תיקנו רבנן סבוראי בבי דינא דמתיבתא, ונהגו בתקנה זו עד סוף זמן הגאונים קרוב לשש מאות שנה, ועשו מעשה רב לכוף את הבעל להוציא בטענת מאיס עלי. אף על פי שרבים מהפוסקים אינם סוברים כן, וגם מרן בש"ע /בא"ה/ (סי' עז) סובר שאין כופין, מ"מ כשיש עוד צירופים להקל, שפיר סמכינן ע"ז הלכה למעשה. (וע' להגאון אגודת איזוב (חאה"ע ס"ס יט) בד"ה עוד יש). ובייחוד לבני תימן שאינם זזים מהוראות הרמב"ם בכל אשר יאמר כי הוא זה, וכבר נהגו בארצותם לכוף את הבעל לגרש בטענת מ"ע, כדעת הרמב"ם, לכן גם כאן בא"י שפיר דמי לפסוק להם כמנהגם. ובנ"ד הוכח בעדים שהנישואין נעשו נגד רצון האשה, ולמרות סירובה להנשא אל בעלה זה, כפו עליה קרוביה הר כגיגית בדרך תרמית ותחבולה להשיאה אליו. ונודע שדעת הרשב"ש להלכה דבכה"ג כופין את הבעל להוציא, ורבו האחרונים שכ' לסמוך על הרשב"ש בזה להלכה ולמעשה. ובפרט שיש לצרף בזה כמה ספיקות וס"ס. (וכמש"כ בסי' יח אות ד). וכבר נודע בשערים המצויינים בהלכה מ"ש הרשב"ץ ח"ב (סי' ח) וז"ל, ואף על פי שיש בתשו' גדולי האחרונים שאין כופין בזה [בדין מאיס עלי] כלל, מ"מ אנן לא קטלי קני באגמא אנן, ומילתא דתליא בסברא, אין לדיין אלא מה שעיניו ראות. ע"ש. וכן הוא בשו"ת יכין ובועז ח"ב (סי' מד). וע"ע בשו"ת מהר"א אבן טוואה בחוט המשולש (סי' לה). ובשו"ת מעשה איש (חאה"ע ס"ס א). ע"ש. הא קמן שאף הרשב"ץ דקאי בשיטת הפוסקים שחולקים על הרמב"ם, כשיש עוד סניפין פסק להקל כד' הרמב"ם. ודון מינה ואוקי באתרין. (ובתשובה אחרת הארכתי בס"ד להוכיח שדעת כמה פוסקים רוא"ח, שבית דין שפסקו לכוף את הבעל לגרש, ע"פ איזה פוסקים, אפי' טעו בדין, והוי גט מעושה שלא כדין, אין הגט פסול אלא מדרבנן. ומכ"ש בכפייה שבזמן הזה שאינה כפייה בשוטים, אלא בישיבה בבית הסוהר, ואין כל דמיון בין בית הסוהר של זמנינו לבית הסוהר שבזמנים הקודמים. והו"ל כספק ספקא בדרבנן. ולדעת הרבה פוסקים עבדינן ספקא בידים בדרבנן להקל, וכ"ש בס"ס, ומכ"ש בשעה"ד ומקום עיגון כזאת. וק"ו בן בנו של ק"ו בדין מאיס עלי שרבו הפוסקים המקילים הן מצד הדין הן מצד התקנה, ואפי' הרא"ש שחולק על הרמב"ם כתב, דבדיעבד שכפו את הבעל להוציא מה שעשו עשוי. וכ"כ הרשב"ץ, דאם נתגרשה בגט כזה תנשא לכתחלה. ועל אחת כמה וכמה בנ"ד שהנישואין היו בעל כרחה של האשה, דעבדינן עובדא לכתחלה.) ונוסף לזה יש מקום בנ"ד לפקפק על עצם הקידושין שנעשו ע"י איומים והפחדות, ועכ"פ הבעל בודאי עשה שלא כהוגן במעשה הקידושין, ואם כי לא נפקיע קידושיו מ"מ יש לכופו לתת גט. ומה גם שהאשה צעירה לימים ויושבת גלמודה גמולה דא מבעלה, ויש חשש לפי ראות עיני ביה"ד פן תצא ח"ו לתרבות רעה, אם תהיה תקותה לקבלת גט למפח נפש. בהיות שזה שנים רבות יושבת בדד כבולה בחבלי העיגון. וכבר הבאנו (בסי' יח אות יג) דברי הגאון מהר"ח פלאג'י דבכה"ג כופין את הבעל להוציאה בגט. וע"ע בשו"ת חקקי לב (חאה"ע סי' נז דק"ה ע"א), שהביא מ"ש בשו"ת מהרשד"ם (סי' נז), ומשאת בנימין (סי' מד), שיש להקל הרבה בעיגונא דאיתתא כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה, ולא יבואו ח"ו להמיר דתם, ובפרט כשהאשה ילדה ורכה בשנים. ושכ"כ הרא"ם בתשו' (סי' לו), שאין לך שעה"ד גדול מזה להשאיר האשה עגונה כל ימיה, ובודאי דנפיק מינה חורבא, וכ"ש בזמנים הללו שבעוה"ר רבו הפרצות ונתמעטו הצנועות. ע"ש. וכיו"ב כתב הגרח"מ לבטון בשו"ת נכח השלחן (חאה"ע ס"ס יד). ע"ש. ובנ"ד הרי כמה פעמים התחננו אליו ממש חברי בית הדין (בהרכבים שונים משך שנים רבות), ובקשוהו בדברי פיוס וריצוי שיואיל לפטרה בגט פן תצא ח"ו לתרבות רעה, והוא כמו פתן חרש יאטם אזנו, וגם לאחר החלטות ביה"ד לחייב את הבעל לגרש את אשתו (בחשבם אולי יקיים מצוה לשמוע דברי חכמים (ב"ב מח), ובהסתמך גם על הפו' שכ' שאפי' להחולקים על הרמב"ם וס"ל שאין כופין במאיס עלי, מ"מ חייב לגרשה.) הבעל ממשיך בסירובו ונותן כתף סוררת לכל עצות והחלטות בית הדין. וכל דבריהם נשארו כקול קורא במדבר. וגם כשהאשה פקעה סבלנותה ואיימה בפני ביה"ד ובפניו שאם לא יגרשנה תצא לתרבות רעה, (ודברי התנצלותה לאחר זמן בפני ביה"ד ע"ז, נאמרו אך ורק ע"פ עצת עורך - הדין שלה), וגם בעיני ביה"ד נראה ברור שאין זה בבחינת גזים איניש ולא עביד, אלא קיים חשש מבוסס שאמנם אם ימשך מצב ביש זה לבלי סוף תצא האשה לתרבות רעה. ואין כל סיכויים שהאשה תסכים אי פעם לשוב ולחיות עם הבעל הזה, ולמרות מאמצים גדולים בדברי פיוס ברצי כסף ותחנות ובקשות חוזרות ונשנות פעמים אין מספר לאמר: הבעל עננו! ואין קול ואין עונה ואין קשב. ובדברים לא יוסר עבד. ובצירוף כל הסברות הנ"ל פסקנו בכח ב"ד יפה להלכה ולמעשה לכוף את הבעל לגרש עד שיאמר רוצה אני, ולזה הסכים גם ראש בית דיננו הגאון הגדול מהר"ר ראובן כץ שליט"א (הרב הראשי ואב"ד פה פתח תקוה), ובהיות שהבעל הקשה את ערפו ואמץ את לבבו ולא אבה לגרש גם לאחר פסק הדין דקמן, נלקח אל בית הסוהר ע"י השלטונות בכדי להכריחו לציית לביה"ד, ולאחר שבתו בביה"ס ימים אחדים, הסכים לגרש את אשתו, והגט סודר על ידינו בס"ד במותב תלתא כחדא ביום א' מנחם אב תשי"ט פה פתח תקוה ת"ו, לאחר ביטול מודעות וכו' וכנהוג. והותרה האשה להנשא לכל גבר די תצבי חוץ מכהן. והשי"ת יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות ויאיר עינינו בתורתו הקדושה אמן. עובדיה יוסף ס"ט