שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן עא
אבל אחר העיון יש עצה נכונה שצריך המורה להמתיק להם האמונה בהשי"ת בין בעצם הבריאה ובין שהוא הנותן החיות וזן ומפרנס לכל אשר בלעדיו אי אפשר לחיות אף שעה אחת וכן האמונה שהוא נתן התורה והמצות. ולהמתיקם אשר ידעו שקיום מצוה הוא יקר מכל הון וזהב ומכל תענוגות העולם כי קונה בזה חיי נצח ששעה אחת יפה מכל חיי העוה"ז כדאיתא באבות פ"ד מי"ז. שמלמוד כזה בדברים נעימים להראות החלוק שבין אלו המתאוים לעניני עוה"ז לאלו המשתוקקים לתורה ועבודת השי"ת, עד שיכנס בלבם שיעשו בני תורה היינו שהשקפתם על חיי העולם ורצונם ותאותם יהיה בעניני תורה ומצות ולא יהיה להם שום נסיון כלל. וכבר אמרתי כמה פעמים כי יש אדם שהוא שומר תורה ומצות, ובניו לא די שלא ילמדו ממנו לקיים ג"כ התורה ומצותיה אלא הוא מבלי משים מלמד אותם ח"ו להיפוך, דכאשר רואין דאביהם היה מחשיב למשל שמירת שבת שהוא נסיון לפניו מחמת שהיה יכול לעסוק בעסקיו ולהרויח סך גדול ונמנע ולא עשה זהו חסרון גדול לחנוך הבנים משום שכיון שרואין שהוא נסיון הרי לא כל אדם יכול להיות גבור לכבוש את יצרו ולעמוד בנסיון והרי אנו מתפללים בכל יום בברכות השחר אל תביאנו לידי נסיון וזה יביא שהבנים עזבו תורת ה'. אך האדם הנבון אין לו שום נסיון משני טעמים חדא שיודע שהשי"ת קצב לו מזונותיו וכל הרוחים שיהיו לו ובלעדיו אי אפשר להשיג אף פרוטה אחת לכן אף שאינו נותן בלי שום עסק מהאדם מצד שנגזר בזעת אפיך תאכל לחם אבל ברור שנגזר רק על ימים המותרים לעסוק במלאכה ומסחר ולא על שבתות ויו"ט האסורים ואף לא על השעות שא"א לעסוק במלאכה כמו בשעת תפלה ונמצא שלא מפסיד כלום במה ששומר שבת ויו"ט שמה שצריך להרויח ירויח בימי החול בלא ספק. ועוד אף אם לא השיג באמונתו כל כך וחושב שאם היה עוסק גם בשבת היה מרויח, גם כן אין זה נסיון למחבב השבת משום שהוא מצות השי"ת שחביבות זו שוה כל מה שהפסיד ע"י השבת, וכמו שחזינן שכמה אנשים מוציאין סך גדול לבנות דירה נאה ויש אף לחמשים אלף דאלאר ויותר ולא די שלא יתאוננו על הכסף שהוציאו על הבית אלא עוד שמחים בזה, וכן הוא ממש למי שהפסיד בשביל השבת שלא היה יכול לעסוק במלאכתו שהשבת שוה הסך שהפסיד ועוד יותר ויותר ויש לו ליהנות מזה שהשיג קיום מצות שבת בסך כזה וכזה. וכשרואין הבנים איך ששבת חביב כל כך ששוה כל כסף וזהב שבעולם, וגם שבאמת לא מפסיד כלום אלא אדרבה הוא מרויח מזה חיי נצח וגם שע"י השבת זוכה גם בברכה בעוה"ז הרי ישפיע עליהם שגם הם יקיימו בשמחה מצות השבת וכן כל המצות. וזה צריך כל מורה ומורה להשריש בלב ונפש התלמידים אמונה אמתית ואהבה ומתיקות לתורה ומצותיה, שהוא בהנהגתם בעצמם שמזה לומדים התלמידים הרבה ומהדבור עמהם הרבה בדברים רכים ונעימים והתיחסותם עמהם.
אבל אחר העיון יש עצה נכונה שצריך המורה להמתיק להם האמונה בהשי"ת בין בעצם הבריאה ובין שהוא הנותן החיות וזן ומפרנס לכל אשר בלעדיו אי אפשר לחיות אף שעה אחת וכן האמונה שהוא נתן התורה והמצות. ולהמתיקם אשר ידעו שקיום מצוה הוא יקר מכל הון וזהב ומכל תענוגות העולם כי קונה בזה חיי נצח ששעה אחת יפה מכל חיי העוה"ז כדאיתא באבות פ"ד מי"ז. שמלמוד כזה בדברים נעימים להראות החלוק שבין אלו המתאוים לעניני עוה"ז לאלו המשתוקקים לתורה ועבודת השי"ת, עד שיכנס בלבם שיעשו בני תורה היינו שהשקפתם על חיי העולם ורצונם ותאותם יהיה בעניני תורה ומצות ולא יהיה להם שום נסיון כלל. וכבר אמרתי כמה פעמים כי יש אדם שהוא שומר תורה ומצות, ובניו לא די שלא ילמדו ממנו לקיים ג"כ התורה ומצותיה אלא הוא מבלי משים מלמד אותם ח"ו להיפוך, דכאשר רואין דאביהם היה מחשיב למשל שמירת שבת שהוא נסיון לפניו מחמת שהיה יכול לעסוק בעסקיו ולהרויח סך גדול ונמנע ולא עשה זהו חסרון גדול לחנוך הבנים משום שכיון שרואין שהוא נסיון הרי לא כל אדם יכול להיות גבור לכבוש את יצרו ולעמוד בנסיון והרי אנו מתפללים בכל יום בברכות השחר אל תביאנו לידי נסיון וזה יביא שהבנים עזבו תורת ה'. אך האדם הנבון אין לו שום נסיון משני טעמים חדא שיודע שהשי"ת קצב לו מזונותיו וכל הרוחים שיהיו לו ובלעדיו אי אפשר להשיג אף פרוטה אחת לכן אף שאינו נותן בלי שום עסק מהאדם מצד שנגזר בזעת אפיך תאכל לחם אבל ברור שנגזר רק על ימים המותרים לעסוק במלאכה ומסחר ולא על שבתות ויו"ט האסורים ואף לא על השעות שא"א לעסוק במלאכה כמו בשעת תפלה ונמצא שלא מפסיד כלום במה ששומר שבת ויו"ט שמה שצריך להרויח ירויח בימי החול בלא ספק. ועוד אף אם לא השיג באמונתו כל כך וחושב שאם היה עוסק גם בשבת היה מרויח, גם כן אין זה נסיון למחבב השבת משום שהוא מצות השי"ת שחביבות זו שוה כל מה שהפסיד ע"י השבת, וכמו שחזינן שכמה אנשים מוציאין סך גדול לבנות דירה נאה ויש אף לחמשים אלף דאלאר ויותר ולא די שלא יתאוננו על הכסף שהוציאו על הבית אלא עוד שמחים בזה, וכן הוא ממש למי שהפסיד בשביל השבת שלא היה יכול לעסוק במלאכתו שהשבת שוה הסך שהפסיד ועוד יותר ויותר ויש לו ליהנות מזה שהשיג קיום מצות שבת בסך כזה וכזה. וכשרואין הבנים איך ששבת חביב כל כך ששוה כל כסף וזהב שבעולם, וגם שבאמת לא מפסיד כלום אלא אדרבה הוא מרויח מזה חיי נצח וגם שע"י השבת זוכה גם בברכה בעוה"ז הרי ישפיע עליהם שגם הם יקיימו בשמחה מצות השבת וכן כל המצות. וזה צריך כל מורה ומורה להשריש בלב ונפש התלמידים אמונה אמתית ואהבה ומתיקות לתורה ומצותיה, שהוא בהנהגתם בעצמם שמזה לומדים התלמידים הרבה ומהדבור עמהם הרבה בדברים רכים ונעימים והתיחסותם עמהם.