Why did the sea split? For Jews or Egyptians?

 We celebrate the splitting of the sea on the seventh day of Pesach but why was it important? We already had the 10 Makkos to prove G-d’s dominance and they were the reason the Jews were freed from Egypt. 

 On the side of Egypt it seems like the 10 plagues did not really convince them since they ended up pursuing the Jews. They seem to have rationalized that G-d was not the supreme Deity and that the desert spirit Baal Tzfun was and that the sea split naturally because of the wind. However it couldn’t be a lesson for them since they were killed by the sea

On the other side, the Jews weren’t convinced by the 10 Plagues because they were still kvetching about dying in the wilderness. Apparently believing that Moshe was simply a great magician. But after the splitting of the sea they believed in Moshe and G-d. But shortly after crossing the sea and being filled with Ruach hakodesh to sing shira – they went back to kvetching. In fact the Jews were very fickle and didn’t fully believe until they experience G-d directly at Sinai. So following the view of Ramban and others, these experiences were simply lessons in faith but not the cause of lasting faith.

 Rashba[i](4:234): We learned from our forefathers not to accept something which contains the slightest doubts or uncertainties until it has been thoroughly investigated and the truth is ascertained. This we see concerning the acceptance of Moshe as a true prophet. They were uncertain whether to believe him - even though he came to announce that they were to be rescued from the horrible servitude of Egypt. This is why Moshe said they won’t believe me. This is because it was known that they were inherently skeptical and did not believe anything except that which was unquestionably true. Therefore, even though G‑d did incredible miracles in Egypt until they were taken out with an outstretched arm and awesome events - it was not sufficient to remove the doubts about Moshe from their hearts. These doubts were caused by the fact that all that occurred in Egypt were possibly just coincidental or natural events or from magical powers. Because of these doubts, they did not have unconditional faith in Moshe until the Splitting of the Sea - as the verse says, “that they [now] believed in G‑d and Moshe His servant” (Shemos 14:31). The Targum (Shemos 14:31) says they now believed in the prophecy of Moshe that it was true and was not the result of natural events. This event removed the last vestige of doubt that the miraculous events in Egypt could have been the result of random natural events. It was obviously impossible that the sea could have been split at night and the next day return to its normal state. Therefore, the splitting of the sea removed the doubts from their hearts - for the time being. However soon after the Splitting of the Sea, the doubts returned. They thought perhaps Moshe, who was more knowledgeable than any other man had ever been, knew how to do this by natural means which they couldn’t ascertain. The only remaining option for clarifying the truth of Moshe’s prophecy was by their own prophecy and this is what in fact occurred at the Revelation of Sinai when they final established the truth.

---

[i] שו"ת הרשב"א (ד:רלד)... ויורה ע"ז לדעתי, שלשה ענינים. האחד, שממנו למדו האבות, שלא [יתפתו] אחר הדברים שיכנס בהם שום ספק, עד שיבחנוהו [הרבה], שאין בו צד פקפוק אלא האמת. והוא שהי' משה נביא האמת, עליו השלום, מסתפק אם יאמינו לו, אע"פ שהוא בא לבשרם להצילם מן העבודה הקשה. כאמרו: לא יאמינו לי. וכלל הענין ההוא, לפי שידענו שלא יאמינו, רק בדבר אמתי והכרחי, אין בו שום צד פקפוק. וע"כ אף כשהגדיל ה' לעשות הנפלאות והנוראות במצרים, עד שהוציאם בזרוע נטויה, ובמוראים גדולים. עוד הוצרך להוציא הפקפוק מלבבם, מפני שכל מה שנעשה במצרים, אפשר שנתפשטו בהם, או מקריים טבעים, או עניני החרטומי'. ולפיכך, לא האמינו במשה אמונה מוחלטת, עד עמדם בקריעת ים סוף יורה על זה, מה שאמר שם: ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ותרגם המתרגם: ובנביאות משה עבדיה. שזה באמת נמלט מטבע המקריים, שאין הים נקרע במקרה בלילה אחד, ובבקר ישוב לאיתנו. וזה הוציא מלבבם הפקפוק, אמנם לשעתם. והוא שאמרה רחב הזונה: כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם. לא הזכירה אחד מן הפלאים והמופתי' הקודמים במצרים, רק זה לבדו, לכונה שאמרתי. ואמנם, אף לאחר קריעת ים סוף, נכנס עוד בלבם צד פקפוק, אולי משה לבד שהיה חכם מכל האדם, ומכל מי שקדמו, ידע לעשות כן, והם לא יבחינוהו. וחזרו עוד להמשך אחר הספק והפקפוק. ומעתה, לא נשאר להם שום בחינה בנבואת עשה, זולתי שיגיעו הם בעצמם לענין נבואי, להוציא מלבם כל פקפוק. וזה היה במעמד הנכבד ההוא, ונתאמת האמת [ונצדק] קודש. והשני הוא אומרו. בעבור ישמע העם בדברי עמך. ומן המפורסם, שאין החוש משיג דבר השם בדברו עם נביאו. ואלו דבר עם משה, אף בקול נברא נכבד ונורא מאד, למעלה מקול השופר והרעמים והלפידים. אם לא השיג והורה בחושים, לא נמלט עדיין מן הפקפוקים הקודמים, ואין זה להם פלא גדול, מקריעת ים סוף, ובמה יבחונוהו. אלא אותו הקול, לפחות קול נבואיי היה. וא"כ, כבר עלו למדרגה ממדרגות הנבואה. והשיג כל אחד כפי מה שהוא, משה מחיצה בפי עצמו, אהרן מחיצה בפני עצמו, ונדב ואביהוא מחיצה בפני עצמם, ושאר העם. כל אחד מחיצה בפני עצמו. ולא שהשיגו כל העם השגה אחת, זה כזה. השלישי, מה שאמרו רבותינו ז"ל: אנכי, ולא יהיה לך; מפי הגבורה שמענום. ואיך שמעום מפי הגבורה, אם לא בדרך נבואי....