The current focus on the ban of Meir Pogrow from teaching Torah and communicating with women raises an important question. Should the thousands of Torah lessons that he has recorded be removed from the Internet and not be used to learn Torah.
The Beis Din did not comment on this question so far. I was told that that the teshuva of Rav Moshe Feinstein regarding the music of Shlomo Carlebach was utilized ONLY to decide that the shiurim were not TECHNICALLY prohibited. And this was the only comparison made.
It is important to note that the "bad report" of singing to a mixed audience that Rav Moshe Feinstein addresses is much less serious than what Meir Pogrow has been accused of. (As a side point, I once met Shlomo Carlebach on a flight to Toronto and asked him about the teshuva. He got flustered and explained that he got along very well with Rabbi Feinstein and that they were on good terms.) .
It can readily be seen that while there is no actual prohibition of listening to the music - Rav Feinstein indicates that there is the natural revulsion factor. Would you serve an exquisite and expense dinner in a bathroom? Would you eat from plates and drink from glasses that had just been rinsed in the toilet? Would you serve food out of garbage can? What about eating food that someone had chewed on then put it back on the serving plate? While physically the food is the same food - but the context should initiate a gag reflex that would prevent consuming the food.
This of course is separate from the question as to whether the shiurim contain information or attitudes that are heresy or even problematic. I am not familiar with the shiurim regarding its content - but it is clear that what we are dealing with is a smell test. Here is Rav Moshe Feinstein's teshuva. The shiurim are apparently not prohibited but if you ask a rabbi he would like tell you that you shouldn't learn them.
This question has been address to the Beis Din and I will publish their response when it becomes available.
שו"ת
אגרות משה אבן העזר חלק א סימן צו
בדבר
ניגונים שעשה אדם כשר שאחר זמן נתקלקל וסני שומעניה אם יש לנגנם על חתונות כ"ב
אייר תשי"ט. מע"כ ידידי מהר"ר שמואל דישון שליט"א.
בדבר
אחד שהיה בן תורה בחזקת כשרות כמה שנים והוא מנגן שעשה ניגונים על שירי קדש ולשיר לחתונות
והורגלו כמה בני תורה לזמר אותם בשמחות של מצוה ועתה אין שמועתו טובה שמכנס בחורים
ובתולות יחד ומזמר לפניהם, ושואל כתר"ה אם מותר עתה לזמר בניגוניו שעשה תחלה כשהיה
בחזקת כשרות. לע"ד איני רואה בזה שום איסור מכיון שהם ממה שעשה בכשרותו. וראיה
שהרי מצינו בתקנות יוחנן כהן גדול שנקראו על שמו במתני' סוף מע"ש ובפ' עגלה ערופה
בסוטה ויש שסוברין שהוא זה ששימש שמנים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי עיין במלאכת
שלמה במע"ש שם, ואף ששם לא היה אפשר לבטל התקנות הגדולות שתיקן ונתקבלו בישראל
ונעשו הלכות קבועות, מ"מ לא הי"ל לקרא אותם על שמו אלמא דכיון שתיקן אותם
בכשרותו יש לקרא על שמו אף שעתה הוא רשע ומין כיון שנקרא על השעה שהיה כשר.
איברא
שהרמב"ם רפ"ט ממעשר כתב שהוא יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק וכתב הכ"מ
לאפוקי שלא נאמר שהוא אותו יוחנן כ"ג שנעשה צדוקי לבסוף, מ"מ מסתבר שאינו
משום שסובר הרמב"ם שהיה אסור לקרא על שמו אם היה אותו יוחנן כ"ג שנעשה צדוקי
לבסוף, שאין לנו לעשות מחלוקת בחנם וא"כ מדידהו נשמע שגם הרמב"ם יודה שמותר
לקרא על שמו מה שתיקן בכשרותו, אלא שיודע מאיזה מקור שהיה זה יוחנן כ"ג הקודם
לזה שנעשה צדוקי. וגם הא מצינו מאמר באבות פ"ד מ"כ מאלישע בן אבויה אף שהוא
לו זכרון גדול והוא משום דאמר זה בכשרותו.
ולבד זה הא מוכרח כן דהא כל המקור לאסור הוא לטעם הרמב"ם בס"ת שכתבו מין שישרף שהוא כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם, והא זה ברור שבנעשה מומר אחר שכתב הס"ת היא כשרה ממש אף לקרות בו עיין בפ"ת יו"ד סימן רפ"א סק"ב אלמא דכיון שכתב כשהיה בכשרותו הוי הנחת השם לזמן כשרותו שלזה ליכא קפידא. ואין לדחות דבכתב בכשרותו הרי קידש את השמות שהיה אסור לשרוף אף בכתבו מין כדמשמע שם ברמב"ם, דמ"מ היה לן לפסול ולהצריך גניזה, אלא צריך לומר דכיון שהנחת השם הוא לזמן כשרותו ליכא קפידא גם להרמב"ם. ולכן גם בעובדא זו הניגונים שעשה כשהיה בכשרותו שאף אם נימא שיש בזה ענין הנחת השם לעושה הניגונים אין לאסור דהרי הוא הנחת השם על זמן כשרותו שליכא קפידא בזה ומותר. ואף לבני תורה ובעלי נפש אין מקום להחמיר.
ובעצם
מסופקני אף בהניגונים שעשה אחר שסני שומעניה, אם הם ניגונים כשרים שאין בהם קלות שראוין
לנגנם, אם יש לזה ענין הנחת שם למעשה רשעים, דמסתבר דרק בעניני קדושה ככתיבת ס"ת
שהוא חשיבות הנחת שמם בדבר קדושה הוא אסור להרמב"ם אבל בעניני חול אין בזה שום
חשיבות במה שיהיה שמם עליהם ואין לאסור. וכמו שפשוט שמותר להשתמש וגם לקרא שמם על עניני
חדוש ברפואות ומאשינעס /ומכונות/ וכדומה אלמא דרק בעניני קדושה הוא גנאי להניח שם לאפיקורסים
ולא בעניני חול. וא"כ גם הניגונים הם עניני חול דאין להם שום קדושה ולכן אף שעשו
לנגן בניגונים אלו דברי קדושה אפשר אין להחשיב שהוא הנחת שם להרשע בדברי קדושה כיון
שבעצם הניגונים שחידש אין בהם קדושה. וא"כ אף ניגונים אלו שעשה אחר שסני שומעניה
נמי יותר נוטה שאין לאסור לנגן בהם. אך באלו יש לבני תורה ובע"נ להחמיר כיון שיש
גם טעם לאסור אף שהוא טעם קלוש.
והנה
בעובדא זו שהסני שומעניה אינו בעניני כפירה אלא בעניני קלות ראש לנגן בפני בחורים ובתולות
יחד שודאי אין להחשיבו כמין ואפיקורס ואף לא כמומר לתיאבון דהא רק לדבר אחד דקלות ראש
ופריצות הוא עבריין לתיאבון מסתבר שעל אדם כזה אין למילף שיהיה דין וחיוב שלא להניח
שם לו ולמעשיו. ואדרבה הא ברור שהס"ת שיכתוב איש כזה יהיה כשר, ומפורש ברדב"ז
סימן תשע"ד הובא בקיצור בפ"ת שם שס"ת שכתב אחד מהקראים אסור לשרוף ובעצם
היה מותר גם לקרות בו רק משום שאפשר שלא נעשה כתקון חז"ל עיין שם והא במין ואפיקורס
שכתבו ס"ת אף בהיה ידוע בעדים שכתבו כדין היה אסור לקרות בו להרמב"ם כדי
שלא להניח שם להאפיקורסים, מטעם שחלק הרדב"ז שאף שהם בכלל הכופרים כיון שעכ"פ
מאמינים בקדושת השם ובקדושת התורה אין קפידא בהנחת שמם בקדושה שמחזיקין. א"כ כ"ש
שמומר לתיאבון כשמאמין בקדושת התורה שכשר לקרות בו. וכ"ש בעבריין רק לדבר אחד
לתיאבון דכשר הס"ת שיכתוב. וא"כ כ"ש הניגונים שעושה שרשאין לנגן בהם
ואין להחמיר אף לבני תורה ובעלי נפש. ואם סני שומעניה גם לעניני כפירה אז הוא כדכתבתי
לעיל שאלו שעשה מתחלה אין מקום להחמיר כלל ואף אלו שעשה אח"כ מסתבר יותר שאין
לאסור כיון שאינם ענין קדושה אבל לבני תורה ובע"נ ראוי להחמיר, ידידו מוקירו,
משה פיינשטיין