רב משה שטרנבוך (תשובות והנהגות יורה דעה א:תקנה): שאלה : באיסור קבלת לשון הרע וגדרה.
הקדוש בעל "חפץ חיים" זצ"ל בהלכות לשון הרע (כלל ו' סעיף י') פוסק שאסור לקבל לשה"ר ששמע רע על תבירו רק יש העמידו על הזקתו שאין בו עולה, ומ"מ למיחש מיהת בעי לברר וליזהר, אבל אין לו עוד אפילו ספק בלבבו כל זמן שיש חזקה.
ודבריו תמוהין מאד, אטו בני אדם מלאכי השרת הם, וכששומע מאדם מהימן שאינו שונאו וחושש בלבו, היאך נימא שזהו איסור קבלת לשון הרע, ונהי דאי אפשר לו לנגוע בחבירו כמלא נימא על סמך שמועה, מ"מ בלבו מסתפק שמא השמועה נכונה, וקשה אפילו לצייר שחושש רק כדי לברר אבל באמת אין אצלו אפילו חשש, והלוא מדין חזקה גופא נשאר ספק רק הלכה לנהוג כמקודם, ומעולם לא נפסק בחזקה שגם בלב אסור להסתפק כלל, ועכ"פ יש כאן ספק במציאות והחזקת כשרות לא מכרעת על זה.
וכן ראיתי בספר "פאת שדך" (מהגר"ש מונק זצ"ל) ס" כ"ט מביא ששאל מהחזו"א זצ"ל והשיב "מי יכול לעמוד כזה אין זה אלא לומדות" וכוונתו כנ"ל שהרי אי אפשר לעמוד בזה ולא ניתנה תורה למלאכי השרת. ולכן נראה בכוונת הח"ח דכששומע לשה"ר הלוא טבע האדם הוא להאמין למספר ובפרט אם הוא אדם נאמן, ונעשה לו עכ"פ ספק גמור, ולזה דעת הקדוש החפץ חיים שצריך לידע שדין התורה הוא להעמיד כל אחד בחזקתו והרי הוא בחזקת כשרות, ורק הלכה היא שמותר לחשוש וכחששא לענין זהירות מדבר שעלול ליגרם לו נזק אם השמועה היתה נכונה, ומלבד זהירות זה . האיסור בתורת ודאי לספר לאחרים או לצערו וכדומה, וחששא זו שהותר בזה היא שלעצמו חושש שלא כדין חזקת כשרות, אלא כאילו כן האמת, אבל בלבו צריך לידע ברור שחזקתו בכשרות, ולכן סיפור הלשה"ר הוא שקר, ולא ניתנה התורה למלאכי השרת. וככל אופן מצווים אנו "בצדק תשפוט עמיתך" ללמד זכות כפי האפשר ואין גבול עד כמה אפשר ללמד זכות, וגם לצדד שההוא לא ראה בדקדוק או את כל הפרטים ולא סיפר או יודע כל הנסיבות וכו'.
ועיקר איסור קבלת לשק הרע הוא לאחר השמיעה - שלא ישתנה אצלו היחס לחבירו כלל, וליהוי כאילו לא שמע, שלגבי חבירו אינו חושש כלל, אף אם לעצמו אינו כמלאכי השרת שברור לו, וכמ"ש.
Translation?
ReplyDeleteTranslation?
ReplyDelete