העמק דבר פרשת קרח
(א) ויקח קרח וגו' ודתן ואבירם וגו'. מלשון ולוקח נפשות חכם [משלי י"א ל'], שלקח לב ונפש בני אדם עד שהגיע שקמו המה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים לחלוק על משה ואהרן. והנה לפי לשון הכתוב ודתן ואבירם וגו' מוכח שגם המה היו בלוקחי נפשות ולא בין הנפתים, ואם כן ויקחו מיבעי, אבל יש לדעת ולהתבונן מכל ענין הפרשה, מהליכות המחלוקת, ומעונש שהגיע להם, כי לא נשתוו בערכם ובכוונת מחלוקתם קרח, ודתן ואבירם, ור"ן איש, שהרי אנו רואים שלא היו בכלל לוקחי המחתות אלא קרח ור"ן איש, ולא דתן ואבירם, וגם הנהיג המקום ית"ש כבוד בר"ן איש ולא בקרח ודתן ואבירם כאשר יבואר, על כן יש להבין שר"ן איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה', והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה' כאש בוער בקרבם, לא לשם שררה וכבוד המדומה כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו על ידי עבודה, וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי משה, ואין להרהר אחריו ח"ו, רק הרהרו בלבם אחר רצון ה', ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה' כי עזה כמות אהבה. וכל זה מבואר במדרש שהביא רש"י מה ראה קרח לשטות זה, הר"ן איש כבר כתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם, אבל קרח שפקח היה מה ראה כו', ולכאורה אינו מבואר מה זה ישוב על ר"ן איש במש"כ את מחתות החטאים וגו'. [וידעתי שיש מקום לפרש על פי דאיתא בסנהדרין פרק ד"מ [נ"ב א'] שפירוש בנפשותם על עסקי נפשותם שאכלו ושתו בבית קרח ועל ידי זה נפתו, אבל מכל מקום נראה שבעלי המדרש כיונו באופן אחר]. אלא משמעות זה הכתוב הוא כעין פירוש הכתוב בנזיר שנטמא וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וביארנו שמה שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש לה', וזה אינו לפי ערכו, והבחינה על זה שהרי נטמא, ואמר הכתוב דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה, מיקרי חוטא על נפשו, והכי נמי המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה' על ידי עבודה, אף על גב שידעו שלא ינקו ובודאי יקוים דבר משה, וזה מיקרי החטאים האלה בנפשותם, שביקשו לאבד את נפשותם רק להשיג מעלת האהבה וחסידות באופן שאינו לפי הרצון ממנו ית"ש. ומשום הכי סמך ענין הלז לפרשת ציצית, שהוזהרו חסידי עליון בחוט של תכלת, שבכל חסידותם לא יסורו ממצות ה' כמו שביארנו באזהרה ולא תתורו וגו', והר"ן איש סירבו על זה והגיע להם מה שהגיע. והנה לא היה אפשר להם לקחת מחתות וכדומה ולהקריב במשכן, שהרי הלוים שמרו שלא יקרב זר, משום הכי היו מוכרחים לעשות מחלוקת על משה ואהרן ולפרוץ גדר, כל זה היה הליכות ר"ן איש, ובשביל שמכל מקום כיונו לשם שמים משום הכי נענשו בשריפה באש שיצא מק"ק, והיה בזה ענין כבוד גם כן כמו שיבואר, וישראל נצטערו הרבה על מותם כמבואר להלן י"ז ו', לא כן דתן ואבירם המה היו רחוקים מתאוה עליונה זו, כי אם שהיו בטבע בעלי מחלוקת ושונאי משה עוד במצרים, כדאיתא בנדרים דף ס"ד א', ומכש"כ עתה כאשר נגזר עליהם למות במדבר ולא ליכנס לארץ זבת חלב ודבש, משום הכי נענשו בבליעה בארץ כרוח הבהמה, וישראל שמחו על מותם כמו שיבואר שם. אמנם קרח באמת היה אדם גדול וראוי לתאות הר"ן איש, וכה היה נראה לפני בני אדם שזהו מבקש גם הוא, אבל באמת תוכו לא כן היה וקנאת השררה אכלתהו, על כן עשה מעשה הר"ן איש ונענש כדתן ואבירם, והיינו שתמה המדרש אבל קרח שפיקח היה לא נכנס לשטות לבקש חסידות באופן שאין כן רצון הקדוש ברוך הוא, וע"כ כסבור להשיג תאות הכבוד, והיה נכון לבו בטוח שיצא לחיים, אם כן מה ראה לבטוח לחלוק על משה. וכל דברים אלו מבואר במקרא בפרשת פינחס, הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה', מבואר שהר"ן איש הצו על ה', והמה הצו על משה ועל אהרן, ויבואר עוד שמה, זהו כלל הענין. והנה ידוע אשר יראי ה' ועמוסים בפרישות אינם יכולים להצית מחלוקת, שנדרש לזה לגבב דברי נרגן ולשון הרע וכדומה, וגם כי באמת בלבבם האמינו במשה ותורתו, רק שהיה קשה לקבל זה הדין, ואם כן לא מצאו ידים לעשות מחלוקת, וכן דתן ואבירם שהיו ידועים לבעלי ריב ומדון ושונאי משה ומוכשרים לכך, אבל לא היה בכחם להמשיך הקהל אחריהם, ומי פתי יסיר דעתו אחר אנשים שהולכים אחר לבבם, אבל קרח שהיה גדול הדור הוא היה בכחו להמשיך אחריו רבים וכן שלמים, ובאשר גם הוא לאו אורחיה לדבר עם בני אדם ולפתות ברוב דברים, על כן לקח אליו את דתן ואבירם ומסר להם דברים כפי דעתו הרחבה, והמה הלכו בשליחות קרח ולקחו לבב ר"ן איש להמשך אחר קרח, נמצא כל הענין נקרא על שם קרח והוא העיקר, ודתן ואבירם האמצעים אשר על ידם הרחיב הפרצה, משום הכי כתיב ויקח קרח והם אחריו, ואחריהם נמשכו ר"ן איש חסידי הדור, ועליהם נאמר (משלי כ"א) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח, פירוש רפאים הוא כמו פראים, אלא פראים הוא בלי עול דרך ארץ ורפאים הוא בלי עול מלכות שמים ויראת ה', ואמר הכתוב כי מי שהוא ירא אלקים באמת אלא שתועה מדרך השכל, הרי סופו לנוח בקהל רפאים, ולהיות אפיקורוס ולבזות חכמים כמו אפיקורוס ממש, וע' דברים ב' י"א, וכן היה בר"ן איש הללו, שתעו מדרך השכל, ונמשכו אחרי פרעות דתן ואבירם ובזו את משה ואהרן:
(ב) נשיאי עדה. מנהיגי הדור:
קריאי מועד. שישבו עד כה עם משה ואהרן בכל מועד שנדרש לעצה ותושיה:
אנשי שם. משמעו בשני אופנים, א' מפורסמים בשם לאנשי מעלה, ב' אנשי מעשה טוב, ועל זה כתיב [קהלת ז'] טוב שם משמן טוב, ובמשנה אבות פרק ד' וכתר שם טוב עולה על גביהן. [ואולי בא זה הלשון ממש"כ בפרשת נח ויהיו בני נח שם וגו', וביארנו שם מלשון ויהיו, דמי שנהג במצות ומעשים טובים נקרא ע"ש שם, וזהו אנשי שם]. והודיע הכתוב עד כמה הגיע כח דברי נרגן של קרח דתן ואבירם, עד שלקחו לב אנשי מעלה הללו, שמצד הסברא לא היו ראוים לבא לידי מדה זו לומר למשה ואהרן למה תתנשאו על קהל ה'. אם מצד שהיו נשיאי עדה, וכל מנהיג יודע שאי אפשר להנהיג את הדור בלי איזה התנשאות, ואם כן לא היה להם לשפוט את משה ואהרן למתנשאים שלא לשם שמים ח"ו. אם מצד שהיו קריאי מועד, וישבו יחדיו עמם, וראו רוב ענותנותם והליכות דרך ארץ שלהם שלא בהתנשאות יתירה ח"ו. אם מצד שהיו אנשי שם, ואין איש אפרתי מוצא פה ולשון להגיד למי שגדול ממנו מדוע תתנשאו אפילו אם היה כן ח"ו, וזהו מדת פחותי ערך וכל הפגום פוגם. אם מצד יראת ה' ודאי לא היה ראוי להרהר אחר רבן של ישראל להוכיח אותם, אם לא בעבירה ברורה כשמש אשר על זה מצוה להוכיח אפילו תלמיד לרב, אבל כל כך גבר פתוי אנשי נרגן אלו, עד שנשקע המון המניעות בתוך ים דבריהם. והיינו שנמשל נזק מחלוקת לנזק אש כמש"כ להלן כ"א כ"ח, וכידוע הלשון אש המחלוקת, ללמד כי כמו שנזק אש איתא בב"ק דף י' שמועד לאכול בין שראוי לה בין שאין ראוי לה, כך מחלוקת עושה דברים שאינו ראוי מצד השכל, וקולט אנשים יקרים שאינם ראוים לכך: