Rashi asserts that a gossiper was given a meal as acknowledgement that what he said was believed. He bases this on Targum. However Ramban and Maharal reject this assertion and claim that Rashi is based on a mistaken reading of Targum.
Rashi(Vayikra 19:16): Do not spread gossip – ...The Targum says our verse should be understood in Aramaic as "you shall not eat the food of winking" (lo saychul kurtzin). We find this understanding in Daniel (3:8), "And they ate their food of winking concerning the Jews [i.e., they informed against the Jews]. And in Berachos (58a), "He ate the food of winking concerning him to the king's palace" [i.e., he informed against him to the king]. The reason that "eating the food of winking" is understood as lashon harah apparently is because it was the practice in those days for the gossip or slanderer to eat something in the house of the one who listened to him as a sign that his words had been accepted as true. This symbolic meal was called "achilas kurtzin" where "kurtzin" is referring to an unfaithful man who winks with his eyes (Mishlei 6:13). That is because it is typical of gossipers to wink with their eyes to the listener and thereby indicating that he is speaking in a negative manner about someone so that others who might overhear the conversation will not realize what he is saying.
רמב"ן (יט:טז) לא תלך רכיל בעמך -ואין במה שפירש בתרגום הזה טעם או ריח, כי השומע מן הרכיל לא ישבע לו שיאמין דבריו ולא יתן לו אות ומופת, גם המלשין עבד אל אדוניו לא יבטיחנו האדון שישמע אליו, ומה טעם לאכילה הזאת. ונבוכדנאצר בהודאת [בהוראת] הצדיקים עשה מה שעשה, לא האכילם למלשינים ולא נשבע להם, וגם לא האמין להם אבל שאל הצדא שדרך מישך וגו' (דניאל ג יד), וצוה שישתחוו מכאן ואילך והיה מעביר על מה שעברו. ודריוש לא היה מאכיל לו למלשיני דניאל רק לענה וראש, וכתוב בהן די אכלו קרצוהי די דניאל. ואפילו אם אמת הדבר שיעשה כן בזמנים ההם, אחר שהכתוב אמר "לא תלך רכיל בעמך" למה יזכיר אונקלוס מנהג השטות ההוא ואין לאזהרה ענין בו:
אבל עיקר לשון הארמית בכאן איננו אלא לשון השמעת קול, והוא מורגל בדברי חכמים (ב"ב ה א), ועיזא לאו אכלויי מכלו ליה ולאו גברא בעי לאכלויי, ותרגום יונתן קרא בגרון (ישעיה נח א), אכלי, ושרק לו מקצה הארץ (שם ה כו), ויכלי ליה, וינהום עליו כנהמת ים (שם שם ל), ויכלי עליהון, וכן במקומות רבים. והנה הוא לשון כל משמיע קול שיודיע חפצו בלא חתוך מלות, ולכן יאמר כן בצועק לעזים הנכנסות בשדה ויתרגם כן השורק והנוהם והצועק. ודרך הרכילים לבא ברבים או לפני המושל וינהמו בגרונם ויקרצו בעיניהם לרמוז כי שמעו דברים עד שיפצרו בהם ויגידו אותן, על כן נקראים אוכלי קורצין, נוהמים ברמזים:
ואונקלוס תרגם רכילות ענינו, וכן שמו בלשון הארמית, ולא חשש לפרש לשון הכתוב וכן דרכו תמיד, כי להבין הענין הוא מתכוין. אבל בלשון הקודש היו קורין אותם "הולכי רכיל", מן אבקת רוכל (שה"ש ג ו), רכלתך (יחזקאל כו יב), כי הרוכל הולך כל היום קונה מכאן ומכאן והולך ומוכר במקומות אחרים בכאן ובכאן, כמו שמזכירין חכמים (מעשרות פ"ב מ"ג) רוכלין המחזירין בעיירות. וזה טעם "בעמך", כי הוא הולך ברבים. ולהבדיל בין שניהם, היה שם זה "רוכל" פועל, ושם זה "רכיל" שם תואר בעצמו כמו סריס נזיר, ירמוז השם כי בנפשו הוא ועליו תשוב:
[מהר"ל (גור אריה ויקרא יט:טז) :לג] לאכול בבית המקבל הלעטה וכו'. דברים אלו, שאין בהם טעם, כבר השיג הרמב"ן עליו. ולפי דעתי, מה שתרגם אונקלוס 'לא תוכל קורצין', רוצה לומר שלא ימדוד לחבירו פורעניות, כי 'תוכל' הוא לשון מדידה בלשון תרגום, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפרשת תרומה אצל "קשותיו ומנקיותיו" (שמות כה, כט) , והוא נמצא לרוב, 'לכי תיכול עליה כורא דמלחא' (שבת ריש ד.) . ו'קורצין' מלשון כריתה, כי בעלי רכיל המגידים לרעיהם רע על אחר, הרי הם ממלאים ומשלימים המדה עד שיביאו לו פורעניות, כי דרך בני אדם להיות מצוי ריב ביניהם, והרכיל הוא שמודד המדה עד שהיא מליאה, ואז הריב בא על ידיו, כן נראה לי:
This is the way I always understood this Rashi:
ReplyDeleteRashi doesn't say that this was an indication that the slander was believed, and when he says המקבל' דבריהם' that doesn't necessarily mean 'believed' but it refers to the hearer of the slander as the 'recipient'.
Rashi doesn't say that the food was necessarily supplied by the recipient. The Ramba"n however does understand Rashi to be saying that and it is a point of contention, because he shows that this language is used even when the recipient had no desire to hear, so why would he give food. But in support of Rashi we might say that is not what he meant.
Rashi doesn't say it was a meal. he calls it 'שום 'הלעטה which is a derogatory term which doesn't imply a formal nice meal but rather seems more to indicate a consumption of any food item in a crude sense.
Rashi doesn't say that it was a 'minhag'. He says 'שהי' 'משפטם. That means it was the practice, meaning that it was the style of presentation.
It seems that Rashi is portraying the style of the slanderer as one of conceit and complete comfort and self confidence. The slanderer would be feeding himself as means to portray this image. (We find that this is a form of Gaava ברכות דף י: כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל, עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תקרי גויך אלא גיאך אמר הקב"ה לאחר שנתגאה זה)
This gave a general feeling and experience that "I'm on top of the situation and I know what I'm talking about." So by this explanation the Torah refers to Loshon Hora in this way which isn't merely an unimportant aspect of the Loshon Horah but rather an explicit identification of the act and of the experience.