אמת ליעקב שמות פרק ז פסוק כב
(כב) ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם וגו'.
על דבר השאלה מדוע בזמנינו חדלו המכשפים, גם השדים נעלמו, וכן הדיבוקים שספרו לנו אבותינו, וכן כל מיני החכמות הנעלמות היכן הם. נראה לי, דבאמת מה שסידר לנו השי"ת שיהיה זה לעומת זה, שאילו לא היה כן היתה הבחירה נטולה מאת בעלי השכל. הן אמת שכשהרצון מוליך את האדם אינו רואה אפילו דברים שכליים, אבל בכל זאת מוכרח הוא למצוא איזה מקום לטעות, וכמש"כ הרמב"ן להלן [י"ד פכ"א] שלפיכך הוצרך המקום בעת קריעת ים סוף לרוח קדים עזה כדי שיטעה פרעה ויאמר כי בקיעת הים היא על ידי הרוח ולא ע"פ נס ולכן גם הוא יכול לבוא [אל תוך הים], אבל כשהיו נביאים והיו נותנים אותות ומופתים לקיים דברי ד', אילו לא היו כשפים שגם על ידיהם היה אפשר לעשות מופתים היתה הבחירה בטלה וכמו שעשה פרעה, ואף שאחר כך במכת כנים הודו החרטומים ואמרו אצבע אלקים היא, אמר פרעה בלבו שיתכן שהחרטמים בדו זאת מפני שלא רצו להודות שמשה גדול מהם בחכמת הכשוף, אבל האמת היא שהוא גדול מהם בחכמה זו.
ולפיכך כל זמן שהיתה נבואה היו מופתים נעשים על ידי כשפים, ואח"כ מכיון שהיו משתמשים בבת קול היו ג"כ כוחות נעלים חֶצְיָים רוחנים כמו שֵדִים, וכשהיו בעלי מופת עדיין היו שדים שהיו מגלים רוחניות ממרכבה השחורה, משא"כ כשחדלו בעלי מופת נעשה הכל רק גשמיות בלבד ומעתה רק השכל והרצון נשפטים ונאבקים. ויתכן שלפיכך ארז"ל [ספרי סוף זאת הברכה] לא קם בישראל כמשה עוד אבל בבבליים קם ואיזה זה בלעם בן בעור2, מפני שתהיה הבחירה שקולה, לפיכך בימי משה הוצרכו לבלעם, ודו"ק כי זהו כלל גדול בהנהגה.
ולפיכך יוסף הצדיק, כשאמר לו פרעה [בראשית מ"א פט"ו]: שמעתי עליך תשמע חלום לפתור אותו, השיב לו "בלעדי", כלומר אין זו מחכמתי אלא אלקים יענה את שלום פרעה. וכן דניאל אמר לנבוכדנצר [דניאל ב' פכ"ז]: לא חכימין גו' יכלין להחויה למלכא ברם איתי אלק בשמיא גלה רזין וגו'3, דלכאו' תקשי למה לו להציל חכמי בבל, והלא בלתי ספק שאותם החכמים הם שאכלו קרצא בי יהודאי וסכנו את חנניה מישאל ועזריה, ולמה לו להצילם. אלא ודאי שכל גילוי ממרום החובה היתה לפרסם בין הגויים מפני שהכשוף והחכמה הם הם שנוצרו לחצוץ בין בני האדם וההשגחה האלקית, וכמש"כ בפרשת ואתחנן [ד' פ"ו]: כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו'.
ונראה4 שלפי זה נוכל ליישב את דעת הרמב"ם [בפיהמ"ש פ"ד מע"ז] הסובר שאין לשדים שום אחיזה במציאות וכולם שקר הן, וכבר השיגו עליו הבאים אחריו דהרי רואים אנו בגמרא בהרבה מקומות סיפורים שלמים עם שדים, וא"כ מה יעשה הרמב"ם עם כל הני סוגיות5. ולפי מה שכתבתי אפשר שסובר הרמב"ם דבזמן הגמרא, שהיו אמוראים שבכוחם היה להחיות מתים ולחולל נפלאות וכדומה, בהכרח הוכרחו גם לכוחות של השדים וכדומה, כי זה לעומת זה עשה אלקים, ואם כח הקדושה בתוקפו כמו כן כח הטומאה בתוקפו, ורק בימינו שגם הכוחות הרוחניים נעלמו ונמוגו, כמו כן שוב אין אחיזה במציאות לענין השדים, ודו"ק.
ונזכרתי, שכשהייתי בקלם ראיתי שכתב הגר"א ווסרמן זצ"ל בשם החפץ חיים זצ"ל שמעשה הדיבוק המפורסם שהיה בימיו מן הסתם יהיה האחרון, כי ככל שתקטן כח התורה והרוחניות כן תקטן כח הטומאה, עכת"ד. ובאמת אפשר שאפילו בימינו במקומות שנשארו יהודים חדורים באמונה ותמימים במעשיהם שאצלם יהיה גם לכח הטומאה כח נוסף, כי זה לעומת זה עשה אלקים, ודו"ק היטב.