Korach - Rav Tzuriel sounds familiar????

פרשת קרח 

פרשת קרח (1) תלמיד חכם וקדוש, אבל איננו לומד מוסר, נפול יפול 

הנצי"ב כותב שמאתים וחמשים איש שתבעו כהונה גדולה "היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה', והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה' כאש בוער בקרבם... אמנם קרח באמת היה אדם גדול וראוי לתאות הר"ן איש... אבל באמת תוכו לא כן היה וקנאת השררה אכלתהו... אבל קרח שהיה גדול הדור הוא היה בכוחו להמשיך אחריו רבים" ("העמק דבר", במדבר טז, א).

יש לנו כמה וכמה הוכחות על רום מעלתו של קרח. [א] הוא אמר "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'" (טז, ג) וככה הוא התנהג. כאשר הוא בא לחצר של און בן פלת להביא אותו לעימות נגד משה, הוא ראה את אשתו של און היושבת בחצר וסותרת קלעי שערותיה, ומשום זה נרתע קרח לאחור ולא נכנס. הרי יש בכך צניעות גדולה (סנהדרין קט:). [ב] והנה משה רבנו חשש פן ה' יקבל את התאמצותם של ר"ן איש והצטרך להתפלל "אל תפן אל מנחתם" (טז, טו). [ג] אדמו"ר ר' צדוק מעיר שה' ציוה לעשות מן מחתותיהם ציפוי למזבח, כי קדשו (יז, ב). סימן יש בדבר שמסירות נפשם כדי להתקרב ולשמש בכהונה גדולה בכל זאת קדשה את מחתותיהם. [ד] בזהר (ג/מט) מובא כי קרח היה בדוגמא של מעלה! [ה] ועוד אמרו (במד"ר יח): "חכם גדול היה ומטועני הארון". [ו] והאריז"ל מצא בכתבי קודש רמז שעתיד קרח לבוא לעוה"ב, כי סופי תיבות של "צדיק כתמר יפרח" הם 'קרח' ("ליקוטי תורה", על תהלים צב). ודוקא בפסוק זה?! ובכן צריכים לחקור "אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי הקיר?" (מו"ק כה:) אנו קטני דרגא, כיצד נינצל?

שאלה זו שאלו חז"ל בענין דואג ואחיתופל, [א] שדואג היה אב בית דין (מדרש תהלים, ג). [ב] והיה עוצר עצמו (=מתבודד) לפני אהל מועד כדי לעסוק בתורה (רש"י על שמו"א כא, ח). [ג] והיה גדול בתורה (ירוש' סנהדרין י, ב). [ד] וכן על אחיתופל אמרו שהיה מקשה ש' הלכות במגדל פורח באויר (סנהדרין קו:) [ה] והיה סופר כל אותיות התורה (שם, פירש"י: בקי בחסרות ויתרות). ולכן תירץ רבא שם: "רבותא למבעי בעיי?... אלא רחמנא ליבא בעי" (שם). כלומר, אין זו מעלה גדולה שהאדם יודע להקשות ולתרץ בפלפול עצום, וגם לא מעלה גדולה שהאדם יודע כל מלא וחסר במקרא, אלא העיקר הוא "לב טוב" (רמח"ל, באגרתו מן ח' ניסן, הת"ץ, מעיר שזוהי חומרא גדולה, ולא קולא). כלומר, כל התורה לא ניתנה אלא בכדי שהאדם יבוא לידי יראת ה'. "לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר 'והאלהים עשה שייראו מלפניו'" (שבת לא: ע"פ קהלת ג, יד). ובכן "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו, אין חכמתו מתקיימת" (אבות, ג'). ולכן סיימו שם (סנהדרין קו:) שלא היו דואג ואחיתופל מסיקים 'שמעתתא כהלכתא'.

ומפורש אמרו חז"ל שדרגתו של ת"ח אינה מגעת לדרגתו של מי שהוא ירא חטא. כי ר' סימון ור' אלעזר היו יושבים ועבר לפניהם ר' יעקב. אמר אחד לחברו 'בא נקום לפניו כי הוא איש ירא חטא. ענה השני, נקום לפניו כי הוא בן־ תורה. ענהו הראשון "אני אומר לך שהוא ירא חטא (=דרגא גדולה) ואתה עונה לי שהוא "בן תורה" שהיא דרגא הנמוכה יותר?!" (שבת לא:)

ובכן קרח וכל הדומים לו, אמנם היו חכמים גדולים בתורה, ואף מסרו נפשם למען חסידות ואהבת ה', אבל עדיין חסר להם מוסר לב. ואם זה חסר, אפשר לומר כי הכל חסר, כי הרי ייענש עוד יותר על שגיאותיו (ב"מ לג:). ואדרבה, החיד"א כותב שת"ח נכשלים עוד יותר בגבהות לב, ולכן עליהם להרבות בלימוד מוסר ("כסא רחמים" על אבות דר' נתן, פרק כט). גם "משנה ברורה" (א' ס"ק יב) רמז לזה באומרו: "וצריך האדם לקבוע לו עת ללמוד ספרי מוסר בכל יום ויום, אם מעט ואם הרבה, כי הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו!" כלומר, ככל שהאדם עולה בחכמה, גם יצרו הרע אורב לו יותר ויותר. אמנם לא בחטאים שפלים וגסים כדרך של מחוסרי־תורה. אבל יצרו מכשיל אותו בעונות עצומים מלובשים כאילו הם "מצוות"!

לענין בני תורה הטוענים שאין להם זמן מתי ללמוד מוסר, היות שהם טרודים כל היום בהוויות של אביי ורבא, טוב לספר מה שענה רבי ישראל סלנטר, כאשר נשאל ממישהו מה ללמוד, היות שהוא טרוד במחיתו כל היום. כאשר שאל לאיזה רב, ענה לו ללמוד רק הלכה למעשה. אבל ראש ישיבה אחד ענה לו ללמוד רק גמרא, כי זה בסיס הכל. ורב חכם־הרזים ענה לו ללמוד רק קבלה, כי זהו שיא נשגבות התורה. ורב אחר ענה לו ללמוד רק מקרא, כי זה מה ששמענו מסיני מפי ה'. ובכן הוא שואל, במה יש לבחור? ענה לו ר"י סלנטר אני סבור שבשעה היחידית שנותרה לך, תלמד רק מוסר. הא כיצד? אלא כאשר ימלא לבך יראת ה', אזי תווכח שבאמת יש לך זמן יותר ויותר לכל חלקי התורה, כי כולם נחוצים ביותר, ואז תוכל להקציב שעות לכל ע"כ. וכבר כתב חיד"א ("עבודת הקודש", מורה באצבע, קטע קנ"ג): "מי שאינו מאבד הזמן, יש עת לכל". שהאדם שהוא מסודר יוכל ללמוד בכל מקצוע ומקצוע תורני, ולהספיק את הכל.

בסיכום: "החזק במוסר אל תרף, נצריה כי היא חייך" (משלי ד, יג). ואמרו על כך "משל לאחד מושלך תוך המים, הושיט הקברניט את החבל ואמר לו 'תפוש זה בידך ואל תניחהו. שאם תניחהו אין לך חיים'. כך אמר הקב"ה לישראל "החזק במוסר אל תרף" (במד"ר סוף פ' שלח). ואמנם "חכמה ומוסר אוילים בזו" (משלי א, ז). הפסוק מחלק אותם לשנים, ללמדנו שיש "חכם" כמו קרח, אבל לבו אכול קנאה ואהבת שררה. וזהו כאשר מזניחים 'מוסר', כי אז אין ערובה בתורה כשלעצמה שתציל את האדם מלרדת שחת. והרבה דבר על כך רמח"ל (בהקדמתו ל"מסילת ישרים"). "הן יראת ה' היא חכמה", רק היא לבדה חכמה, ושאר מקצועות התורה לא ידמו לה (עיי"ש ראיותיו).

(הערה: ע"ע שיחה שלישית לפרשת עקב, ושיחה שלישית לספירת העומר)

פרשת קרח (2) צביעות ומחלוקת 

"רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" (במדבר טז, ג). הדיבורים הללו קוסמים ביופיים. אמת שכולם שווים לפני רוממות הדר שכינה, ואין מקום להתרברבות איש על רעהו. (לכן אמר קורח אותו משל אודות טלית שכולה תכלת אם צריכה לציצית, ובית מלא ספרים אם זקוק למזוזה – סנהדרין קי. – כי הרי כולם קדושים ולא צריכים מנהיג־על.) אבל בדורו של קרח, וכמו כן בכל דור ודור, עלינו לדעת שיש דיבור יפה ונהדר, אבל אין מאחוריו שום כלום. לא כל מה שהוא נוצץ הוא זהב, ויוכל להיות בסך הכל נחושת ממורק. וכמה מגוחך הדבר שאחרי כל המליצות המצוחצחות שקרח מפזר, הוא מציב מועמד הראוי ביותר (לפי דעתו) למשרת כהונה גדולה, הלא זהו הוא בעצמו!! (לעומת זאת, כמה יפה ביותר התנהגותו של אהרן הכהן שנמנע מלגשת להקריב קרבן, עד שהפציר בו משה רבנו "כי לכך נבחרת", כלומר, משום סירוב זה גופא נבחרת (רש"י על ויקרא ט, ז). קורח קורא תגר "ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר טז, ג) בזמן שהוא בעצמו רוצה להתנשא על כולם, בבחינת "כל הפוסל, במומו פוסל" 

פרשת קרח (2) צביעות ומחלוקת 

"רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" (במדבר טז, ג). הדיבורים הללו קוסמים ביופיים. אמת שכולם שווים לפני רוממות הדר שכינה, ואין מקום להתרברבות איש על רעהו. (לכן אמר קורח אותו משל אודות טלית שכולה תכלת אם צריכה לציצית, ובית מלא ספרים אם זקוק למזוזה – סנהדרין קי. – כי הרי כולם קדושים ולא צריכים מנהיג־על.) אבל בדורו של קרח, וכמו כן בכל דור ודור, עלינו לדעת שיש דיבור יפה ונהדר, אבל אין מאחוריו שום כלום. לא כל מה שהוא נוצץ הוא זהב, ויוכל להיות בסך הכל נחושת ממורק. וכמה מגוחך הדבר שאחרי כל המליצות המצוחצחות שקרח מפזר, הוא מצי(קידושין ע:)

אמת היא שמכל סוגי הרשעים שיש בעולם, אין רע יותר מאשר הצבוע, כדברי "חובות הלבבות" (שער פרישות, פ"ג) "המחניפים באמונה ובפרישות, בעבור שיבטחו בני אדם בהם... והם הכת הרעה שבכל כיתות בני אדם... ומגונה מכולם". וכן ב"מסילת ישרים" (תחילת פרק כ"ב) "הצבועים אשר אין בעולם רע מהם". ויש להביא לכך ראיה מדברי ינאי המלך לאשתו "אל תתיראי מן הפרושין, ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן מעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (סוטה כב:). מכיון שהגמרא מביאה שבחר דוקא דוגמא זו ממי שיש ליזהר, סימן שזהו המסוכן ביותר. (ובכן חז"ל התירו לדבר על הצבוע לשון הרע, כדי להציל את הציבור מלהגרר אחריו, רש"י על יומא פו: 'מפרסמים את החנפים').

קרח היה בעל כשרון הנאום וידע איך למשוך לבותיהם של התמימים לבוא לפקפק במצוות ה'. "התחיל לומר להם דברי ליצנות. אמר: אלמנה אחת יש בשכונתי והיה לה שדה. באתה לחרוש, אמר לה משה "לא תחרוש בשור וחמור" (דברים כב, י). באתה לקצור אמר לה, תני לקט שכחה ופאה. באתה לעשות גורן אמר לה, תני לי תרומה מעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה אותה עניה? מכרה את השדה וקנתה שתי כבשות, כדי ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן (=חלב). כיון שילדו, בא אהרן ואמר, תני לי את הבכורות. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. הגיע זמן הגיזה, גזזה אותן. בא אהרן ואמר לה, תני לי ראשית הגז. אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. בא אהרן ואמר, תני לי הזרוע והלחיים והקבה. אמרה, אחרי ששחטתי אותן לא ניצלתי מידך? הרי הם חרם עלי. אמר, אם הם חרם הרי הם כולם שלי, שכתוב "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח, יד). נטלן והלך לו, והניחה בוכה" (מדרש תהלים א' פסוק "ובמושב לצים לא ישב").

ברור הדבר שקרח לא סיפר כאן מעשה שהיה, כי הרי עדיין לא נכנסו לא"י ולא היו להם שדות לתת מהם תרומות ומעשרות. וגיבוב כל המתנות הללו בצפיפות כזאת לא היתה אלא להעלות חמה. ואנו מתארים לעצמנו איך ציבור המקשיבים ניצודו בליצנות כזאת, שהלועגים לתורת ה' עורכים ברוב כשרון (וכמו בדורנו אנו) ולבסוף מגיעים לכפירה במצוות ה' מסיני. אבל תחילת הנפילה של השומעים היתה שראו אותו כקדוש וחסיד, ולא ידעו להבחין מה בין דיבור חיצוני לבין עקלקלות שבלב. ועל זה גופא יש לשאול, כיצד על בני הדור לדעת איך לתפוש מי הוא הצבוע, וכיצד ידע האדם עצמו אם אין יצרו הרע מוליכו שולל?

ר' ישראל סלנטר האיר אור גדול של ביקורת־עצמית בנושא זה של "נגיעות", כלומר כשיש איזו שהיא טובת הנאה פנימית או חיצונית, אזי כל פעולה או דיבור הם חשודים, אע"פ שמבחוץ הוא נראה "לשם שמים". מושג זה מופיע בנזיר דף (כג:) כאשר יעל פתתה את סיסרא (כדי להחליש את כוחו) ועי"ז יכלה להרוג אותו ולהציל בכך את כלל ישראל. חז"ל שואלים "והא קמתהניא", כלומר אפילו אם נתכוונה לשם שמים, אבל אם נהנית הנאה גופנית הרי זה נשאר סתם עבירה. ועונים חז"ל: "כל טובתן של רשעים, רעה היא אצל צדיקים". כלומר, היא הרגישה גועל־נפש מן זוהמא שלו. ולכן כאשר אין לה הנאה פרטית, אפשר כבר להניח שהצדקת כיוונה לשם שמים. ולכן, מבאר ר"י סלנטר, כאשר יש איזו שהיא טובה אישית, יש תמיד לפקפק ולעיין היטב אם זו מצוה. (כן מצאנו בכתובות דף פה. רבי פנחס גער בשני אמוראים שנהגו לתפוש לבעל חוב במקום שחב לאחרינא "קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי". זאת אומרת, הם פסקו פסק מסוים שהיה בזה הטבה ממונית לעצמם, ולכן זה חשוד. וכך מצאנו שלא ממנים אפילו כהן גדול לבית הדין העוסק בעיבור השנה, למרות קדושתו העצומה, שמא מחמת "נגיעות" שלו מפני חשש צינה בטבילתו ביום הכיפורים שיחול בעוד כחצי שנה אח"כ, הוא כבר יחליט עכשיו נגד הוספת חודש אדר נוסף, המאחר את בואו של יוה"כ לימים צוננים עוד יותר (סנהדרין יח:). וכן הדריכונו חז"ל: הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו" (סנהדרין עו: עיי"ש רש"י). וקבעו לנו "כל ת"ח שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה, שומעים לו. ואם לאו, אין שומעין לו" (קידושין ע:) הרי ברור מכאן שגם בגדולי גדולים עלול יצה"ר להסתתר, וצריכים בדיקה "ותשועה ברוב יועץ".

בענין קרח, חז"ל מלמדים כי "עינו הטעתו" (במד"ר יח). הוא ראה בחזון שושלת של גדולה יוצאת ממנו, שמואל הנביא ועשרים וארבעה משמרות לויה. נוסף לכך, היה לו מכשול כי היה עשיר מופלג, ויפהפה בשערותיו המתולתלות (תנחומא, קרח). מי שדעתו נוחה מעצמו ואינו רואה בעצמו חסרונות, הרי הוא מועד ליפול (ע"ע יומא כב: "מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול, מפני שלא היה בו שום דופי").

ועוד יש סימן היכר גדול מאד לתפוש מי הוא הצבוע שאין תוכו כברו, אם הוא מסרב להפגש ולדון עם בעלי מחלוקתו. כאשר משה רבנו קרא להם לבוא ולהיווכח, קרח סירב "לפי שהיה פקח ברשעו, אמר אם אני משיבו, יודע אני בו (במשה) שהוא חכם גדול ועכשיו יקפחני בדבריו, ואני מתרצה לו בעל כורחי. מוטב שלא אזקק לו" (במד"ר יח). הצבוע מסתגר ומתבצר בשלו, ואינו מעוניין לשמוע את דעתו של הצד שכנגדו. אמרו חז"ל: "כפות תמרים' – אלו ת"ח שכופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו" (ויק"ר ל/יא). חז"ל נזהרו בסימן זה, ופעם אירע כאשר ב' אמוראים מופלגים ישבו, ובקש א' מהם לקום לכבוד גניבא (=שם חכם) העובר לפניהם כי היה סבור לקיים מצוות כבוד ת"ח, דחהו השני "מפני פלגאה (=בעל מחלוקת) נקום?" (גיטין לא: ועיין גיטין ז. מה הם מעשיו של גניבא) כלומר, בזה גניבא הפסיד את הגדרתו כת"ח עם כל המשתמע מכך.

האדם נבדק בכך אם הוא יוכל להודות בטעויותיו. הנה הרמב"ם סיים "פירוש המשניות" שלו (סוף מסכת עוקצין) באומרו התנצלות שעלול להיות שטעה פה ושם במה שכתב, כי כתב בעת נסיעה בדרך ים ובנידודיו ממקום למקום, לכן "מי שירצה לכתוב לתפוש (=בטעות של הרמב"ם) שיתפוש, ואינו ראוי לגנותו בתפישה זו אבל מושכר הוא מה' על זה, אהוב אצלי. לפי שהיא מלאכת ה' (וצריכים לנקותה מכל סיג)" עכ"ל. כלומר, ת"ח הוא זה שמעוניין בבירור הויכוח ואינו משתמט מלהפגש עם מתנגדיו. ובכן יש ציווי לדורות "ולא יהיה כקרח ועדתו" (במדבר יז, ה) ואמרו בסנהדרין (קי.) מכאן אזהרה לא להחזיק במחלוקת (רמב"ן, "ספר המצוות", שורש ח', הכליל זאת כאחת מתרי"ג המצוות). ובא ללמדנו גם סימן־היכר ממי ליזהר, שמא הוא מהצבועים, המביאים הרס רב לעולם. כל שכן שאיננו בסוג של "תלמיד חכם", כמאמרם "כל ת"ח שאין תוכו כברו, אינו ת"ח ונקרא נתעב ונאלח" (יומא עב:).

C4 עוד בענין המחלוקת C0 תופעה מצערת יש בעולם. על פי רוב אין האדם מתקוטט עם אנשים הרחוקים ממנו במקום או בדעות, כי הרי אינו מכיר אותם או שהם גרים בעיר אחרת. המריבות הן עם אלו שנמצאים עמו בצוותא, עם קרוביו ועם שכניו, עם עמיתיו בעבודה או בבית הכנסת, וכן עם בני משפחתו, אשתו או בניו. כי המריבה נוצרת מתוך חיכוכים המתהווים בין אנשים הנמצאים ביחד במקום אחד. אבל אין מחלוקת עם מי שאין לו אתו שום עסק. כן המריבות שכיחות יותר בין דתיים עם דתיים אחרים ממה שיש בין דתיים לחילונים. בגלל כמה שינוים קלים בארחות מחשבה, או בהתנהגויות דתיות, תווצר מריבה. מה שאין כן, עם כלל ציבור החילונים יש ניתוק וממילא אין מקום למריבה. ולכן, אין זו "חכמה גדולה" להתגאות ב"אהבת ישראל" כאשר זו מופנית ל"כלל ישראל" או לציבור הנמצא בעיר אחרת (כי הלא אין לו שום שיח ושיג אתם). הנסיון הוא כיצד מתנהג האדם עם מקורביו הנמצאים אתו יום יום.

עוד נקודת תורפה יש כאשר בודקים מה יחסו של האדם לאשתו. למרבה הצער, די שכיח שאיזה בן־תורה נמצא עם אשתו במצב מתוח, או של קרירות או נימוס מאולץ. סיבת קלקלה זו היא בגלל שלפעמים בני־מעלה מזלזלים באחרים שהם פחותי־דרגא מהם (עיין על כך מהר"ל, "נתיבות עולם", ענוה פ"ז). בזאת, השכלתם מהוה להם מכשול. וישנה עוד סיבה לכך. מפני שהוא מכובד אצל הזולת (מכריו שמחוץ לבית, המגזימים בכבודו כי אינם מכירים אותו באמת) אבל אשתו שהיא הרי מכירה את חסרונותיו, כי היא נמצאת אתו כל שעות היום ואינה מגזימה לכבד אותו ביותר ממעלתו האמתית, ממילא יצרו הרע מוצא מקום לחרחר ריב.

דברי חז"ל הם "כרכא דכולא ביה" וגם על זה דברו. "הוי עלוב ושפל רוח בפני כל האדם, ולאנשי ביתך (=אשתך) יותר מכל אדם. ואם תתרעם ותלחם עם ביתך, סופך לגיהנם" (מסכת דרך ארץ זוטא, פ"ג וע"ע כלה רבתי תחילת פ"ז). עוד יותר מזה אמרו, שמי שהוא 'מקפיד' (=כועס בלבו, ולא בפיו, כן פירש "מסילת ישרים", פרק י"א, בענין הלל הנשיא) יפסיד גילוי אליהו, כלומר מן שמים לא יגלו לו הבנת התורה באמת (כלה רבתי, סוף פרק חמישי, והדבר מפורש יותר ב"ראשית חכמה", שער הענוה, סוף המעלה התשיעית).

חובה זו מפורשת ביבמות (סב:) "האוהב את אשתו כגופו..." ומפרש ר"ח ויטאל ("ספר הליקוטים", פרשת עקב, ד"ה כי לא על הלחם לבדו) שמצות "ואהבת לרעך כמוך" כמוך ממש, מתקיימת בבת זוגו של האדם. וכך כתב "פלא יועץ" (ערך "אהבת איש ואשה") "ואם עוברת על דעתו ומכעיסו, ישמור רוחו לבל יכעוס... רק בפה רך וחיך מתוק יוכיחנה ועל כל פנים עול יסבול ויהיה עלוב ולא עולב ויקבל עליו דין שמים בשמחה, כי מה' אשה לאיש (=כלומר, הקב"ה זיווג לו זיווג זה). ולפי מאמר חז"ל (עירובין מא:) שמי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גיהנם, היה ראוי לבקש (שיהיה לו) אשה רעה, אם היה יכול לעמוד (=ולהצליח) בנסיון... אלא יקבל באהבה ויקבל שכר טוב בעמלו... ולפום צערא אגרא" עכ"ל.

כמה יפה כתב החיד"א: "ישתדל להעביר על מדותיו (שבזה מעבירים לו על כל פשעיו, ר"ה דף יז.) וישים אל לבו כי הרבה (ה' ראשונה בחיריק) לחטוא, וכמה אלפים פעמים עשה נגד רצון ה', והכל עליו לתקן ומידו יבוקש. וכיצד יספיק לעשות סיגופים, ומה כחו לקבל יסורין? וזאת העצה לפי דברי רמ"ק ("תומר דבורה", סוף פ"ב) להעביר על מדותיו ובזה מתכפרין לו פשעיו, וטוב לו זה יותר מכל הסיגופים ותעניות... בקש שלום ורדפהו. והדברים קל וחומר לבקש שלום אשתו. ודע דבמקום שיש מחלוקת, השכינה מסתלקת (עיין סוטה יז.) ובית שיש בו מחלוקת, הוא משכן סטרא אחרא" (עיין גיטין נב.) (תחילת "עבודת הקודש", א/ ו־ז). "ויכוין בכל פרט לכבוד השכינה" (שם, קטע ח', והאריך בזה הב"ח, על טור או"ח סי' ר"פ ד"ה ויהא זהיר וכו' עיי"ש דבריו, וכדברי רמ"ק ב"תומר דבורה" פרק ששי, וכן אריז"ל "שער המצוות" תחילת פרשת עקב, ד"ה מדת הנדיבות)

בסיכום, האדם נבדק מה מעלתו כאשר ה' בוחן מה טיב יחסו לאשתו. ודאי כי יש הרבה דברים שהם לא באותה דעה, ויש הרבה פרטים שהיא עושה בהם על דעת עצמה ולא לפי עצתו. אבל המשותף ביניהם והמאחד ביניהם הוא לאין ערוך יותר מכל הפרטים הקטנוניים המפרידים. יש לשקול את הדברים במאזן צדק. כל שכן, אם הבעל יקח לתשומת לבו שבכל דבר הוא מתנסה ונבחן לפני הקב"ה, ואם הוא נכשל בדבר גדול זה (של "שלום בית") הרי הוא משולל ממעלותיו, ועוד עתיד לתת דין וחשבון על כל מלה חריפה ועל כל עלבון שמעליב אותה. אונאת דברים היא מהעוונות הגדולים, עליה חרב בית המקדש ("קמצא ובר קמצא"). חז"ל הזהירו מאד "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה" (ב"מ נט. ע"ע מהר"ל, "נתיבות עולם", אהבת ריע, פ"ב) וחז"ל איימו בענשים הכי כבדים על כך (ב"מ נח:)

לימודים יקרי־ערך הללו נוכל ללמוד ממפלתו של קרח.