שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן נ
במכירת בית הכנסת כשיצאו היהודים ממקום ההוא והוא ביהכ"נ של כרכים ואם הקונים ישמשו לבית תיפלה י"ב תמוז תשי"ז. מע"כ ידידי הרב הגאון מוהר"ר אליעזר שאהנפעלד שליט"א.
בדבר ביהכ"נ שהוא במקום שהיהודים יצאו משם למקומות אחרים וצריכים לבנות ביהכ"נ אחר במקום שנתיישבו שם יהודים ואין להם הסך הצריך לבנין ביהכ"נ אם לא שימכרו ביהכ"נ זה לנכרים והם ישמשו שם לבית תיפלה שלהם והנכרים הם נוצרים מהכת שמחזיקים את יום השבת ליום קדוש שהם אין עושין צלמים ותמונות אבל עכ"פ מאמינים באותו האיש ומתפללים לו ונמצא שאף בלא הכנסת צלמים ותמונות יעבדו שם ע"ז בתפלתם, אם יש איזה עצה ותקנה שיבא למכירה זו.
והנה תחלה צריך לדון אם אפשר בכלל למכור דאולי נידון כביהכ"נ של כרכים. ויש להתיר למה שכתב המג"א /או"ח/ בסי' קנ"ג ס"ק י"ב דאם אינם מתפללים בו אפילו של כרכים יכולים למוכרו, ומשמע שהוא לכו"ע, והטעם נראה דאף לתוס' מגילה דף כ"ו דאסרי אף שמעלמא לא נתנו כלום לבנינו דמשום שנעשה לדעת אותן רבים חמורה קדושתו מ"מ כיון דודאי היו מסכימים כולם למכירה זו לא עדיף מאילו כל אלו שאירע לפעמים שהתפללו ויתפללו היו מבני העיר ממש שהיו יכולים למוכרה דאין לנו חלוק כמה דיורין יש בעיר, וחומר הקדושה הוא משום שנעשה ליותר אנשים ממה שיש ביושבי העיר ולפי רוב האנשים המתפללין הוא חומר הקדושה כדמשמע /מגילה/ בדף כ"ז ולכן אין יכולין בני העיר המועטין שבשבילם היתה קלה מעט הקדושה לסלק קדושה החמורה, אבל כשידוע שגם כל האנשים שהיו באין לכאן היו מסכימים להמכירה הרי הסכימו כל האנשים שעשו חומר הקדושה והוי זה כדרו כאן ממש שהיתה העיר בכפלי כפלים דיורין מכפי שהן עתה שהיד /שהיה/ הביהכ"נ בקדושה החמורה זו ואולי עוד חמורה יותר מחמת שהיו מתפללין בקביעות כאן שמ"מ היו יכולים למוכרה.
אבל א"כ הוא דוקא כשכבר אין באין לשם עשרה להתפלל דכל זמן שיש שם עשרה להתפלל הרי אפשר שיבואו גם שם מעלמא להתפלל שעדיין הקדושה חמורה ואין לנו ודאי שיסכימו. ולכן רק אחר שיפסיקו מלהתפלל שם יהיה כח ביד מנהלי ביהכ"נ למכור כי לא מצוי כלל שמעלמא יבואו עשרה להתפלל כאן אף כשכבר אין מתפללין אנשי העיר, ואף אם נמצאו יחידים שמתפללים אבל הפסיקו מלהתפלל בצבור מחמת שלא מתקבץ עשרה נמי כבר לא מצוי שמעלמא יבואו לכאן להתפלל ביחידות ולא יחשבו שיצטרפו לעשרה ולא יבואו לביהכ"נ זה. וכן אף אם יש עשרה ויותר שאחרי שביהכ"נ פתוח מתפללין שם אבל אין בכח מתפללין המעטים לכלכל את ההוצאות שיש בביהכ"נ ומחמת זה מוכרחין להסגירו ולא להתפלל בו נמי כיון שעכ"פ יהיה סגור ואין מתפללין בו נמי יהיו רשאין למוכרו כי הוא כודאי הסכימו גם המעלמא למכור שהם הרי אין משתתפין ולא ישתתפו בהוצאת ביהכ"נ.
והנה אם יש משכונא לבאנק /לבנק/ שקורין מארגעדזש על הבית הכנסת פשוט שאף שהוא בדין בית הכנסת של כרכים אין חיוב על אלו המעטים שבכאן לשלם מכיסם להבאנק כדי שלא ימכור את הבית הכנסת, שאין בזה ענין צדקה והשבת אבדה לאלו הרוצים להתפלל דוקא כאן, ומה שעשו אותו למשכונא מתחלה הרי עשו זה קודם שנעשה ביהכ"נ ולא עברו על הא דאמר רבא דאסור למשכן ביכ"נ בדף כ"ו /מגילה/. דאם משכנו אחר שהיה ביהכ"נ שהיה אסור למשכנו באופן שיוכלו להשתמש בו לחול אפשר יש לחייבם לשלם כדי לעקור האיסור שעשו, אבל היה זה רק על אלו שמשכנו בשליחותם ובידיעתם, דאלו שלא ידעו ממה שמשכנו מנהלי בית הכנסת או ידעו ולא הסכימו אין לחייבם שלא עשו איסור דבסתמא לא נעשו המנהלים שלוחיהם לעשות דבר איסור, אבל כיון שנעשה זה קודם שנעשה ביהכ"נ לא נעשה כלל איסור ואין שום חיוב עליהם אף לא על אלו שמשכנו.
וגם מסתברא שלא היה בכח הקהל להקדישו לביהכ"נ באופן שיפקע זכות הבאנק שלכן אף בשעבוד לבד למלוה רשאי המלוה אף אם הוא ישראל למכרו כחולין ממש, דהא אף מהקדש גמור יכול המלוה לגבות מדין שעבוד מדינא בלא פדיון ורק משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון בערכין דף כ"ג ולתוס' שם אף ממטלטלין שליכא שעבוד נמי גבי ולא חל ההקדש מדינא עיי"ש. ולומר שקדושת ביהכ"נ שהוא קדושת הגוף לקדושה זו יפקיע השעבוד כמו שמפקיע קדושת הגוף דקרבנות לא מצינו זה ובלא ראיה אין להפקיע זכות המלוה, וא"כ כ"ש שלא נפקע זכות הבאנק שעדיף משעבוד שהוא כאפותיקי, וגם אולי יש להבאנק קנין משכון מדינא דמלכותא שבאופן כזה לא היה מפקיע שעבוד אף קדושת הגוף, עיין בפסחים דף ל"א וברש"י ב"ק דף צ' לענין חמץ שמפקיע כקדושת הגוף שלא היה מפקיע אם נכרי היה קונה משכון, ונמצא לפ"ז שלא חלה כלל קדושת ביהכ"נ על זכות הבאנק ורשאי הבאנק למכרו אף אם היה של ישראל וכ"ש שאין חיוב על אנשי ביהכ"נ למנוע לבאנק של נכרים מלמכור.
ומכיון שלא נפקע זכות הבאנק רשאי הבאנק למוכרו אפילו לארבעה דברים, וכ"ש שאין חיוב על אנשי ביהכ"נ למנעו מזה שאף אם היתה חלה הקדושה אין לחייבם למנוע את הבאנק. אך שאם היתה חלה הקדושה היה מסתבר שהיה אסור לגרום ולסייע בהמכירה להד' דברים אבל מכיון שלא חלה הקדושה לענין זכות הבאנק רשאין גם לסייע בהמכירה כדי שימכרו ביוקר וישארו יותר דמים עבור הקהל.
עכ"פ למעשה יחכו עד שיפסיקו להתפלל שם ומכיון שהמעטים המתפללים שם אין יכולין לכלכל את ההוצאות ואחרים אין מחוייבין לסייען בזה, הרי יפסיקו תיכף, שאז יש גם טעם הראשון שיכולין למכור אף שהוא של כרכים. וגם שבזה שיפסיקו מלהתפלל תפקע הקדושה להרמב"ן שהובא בר"ן מגילה שם ואני בארתי בתשובה אחת שאף אם היתה קדושה ממש כדסובר הר"ן נמי נפקעת הקדושה כשאין צריכין הקהל לא להביהכ"נ זה ולא להדמים לדבר קדושה, ואף שהכא הרי צריכים להדמים לבנות ביהכ"נ אחר ולא נפקעה הקדושה בכדי ולא יוכלו למכור להד' דברים, מ"מ הרי נקלשה הקדושה, שודאי אין לזה רק קדושת דמים, ויש לסמוך יותר על טעם האחרון שאין קדושת בית הכנסת חלה על זכות הבאנק וממילא רשאין אף לסייע בהמכירה שתעשה הבאנק בכח המארגעדזש שלה כדלעיל.
ואם ישיגו הלואה על ערבות איזה אנשים באופן שלא יהיה שום חיוב על הביהכ"נ שיהיה נמצא שאין להקהל שום צורך בהדמים לבנין ביהכ"נ האחר שהרי יש להם מעות בלא שום התחייבות על הקהל, אף שערבותם יהיה מצד שידעו שאחר שימכרו ביהכ"נ יחזירו להם הדמים שערבו, דכיון שיהיה זה בלא חיוב שלא יוכלו לתבוע בדין הוא רק כרוצים הקהל ליתן מתנה עבור ההנאה דהו"ל מינייהו שזהו טעם להתיר גם מטעם הפקעת קדושה למה שבארתי בתשובה אף למכור להד' דברים אף בלא היתר שע"י הבאנק. ויעשו המכירה ע"י הבאנק שיהיו ב' טעמים להיתר אבל אם א"א להשיג זה יש לסמוך על ההיתר מטעם מכירת הבאנק לבד כדכתבתי.
ומה שהקונים לא יכניסו שם צלמים ותמונות, ודאי עדיף מלמכור לאלו שמכניסין, אבל גם זה נחשב דבר מאוס כמו הד' דברים ורק מטעמים שבארתי יכולין למכור וג"כ אין להתיר אלא בשביל צורך הגדול הזה. ידידו,
משה פיינשטיין
במכירת בית הכנסת כשיצאו היהודים ממקום ההוא והוא ביהכ"נ של כרכים ואם הקונים ישמשו לבית תיפלה י"ב תמוז תשי"ז. מע"כ ידידי הרב הגאון מוהר"ר אליעזר שאהנפעלד שליט"א.
בדבר ביהכ"נ שהוא במקום שהיהודים יצאו משם למקומות אחרים וצריכים לבנות ביהכ"נ אחר במקום שנתיישבו שם יהודים ואין להם הסך הצריך לבנין ביהכ"נ אם לא שימכרו ביהכ"נ זה לנכרים והם ישמשו שם לבית תיפלה שלהם והנכרים הם נוצרים מהכת שמחזיקים את יום השבת ליום קדוש שהם אין עושין צלמים ותמונות אבל עכ"פ מאמינים באותו האיש ומתפללים לו ונמצא שאף בלא הכנסת צלמים ותמונות יעבדו שם ע"ז בתפלתם, אם יש איזה עצה ותקנה שיבא למכירה זו.
והנה תחלה צריך לדון אם אפשר בכלל למכור דאולי נידון כביהכ"נ של כרכים. ויש להתיר למה שכתב המג"א /או"ח/ בסי' קנ"ג ס"ק י"ב דאם אינם מתפללים בו אפילו של כרכים יכולים למוכרו, ומשמע שהוא לכו"ע, והטעם נראה דאף לתוס' מגילה דף כ"ו דאסרי אף שמעלמא לא נתנו כלום לבנינו דמשום שנעשה לדעת אותן רבים חמורה קדושתו מ"מ כיון דודאי היו מסכימים כולם למכירה זו לא עדיף מאילו כל אלו שאירע לפעמים שהתפללו ויתפללו היו מבני העיר ממש שהיו יכולים למוכרה דאין לנו חלוק כמה דיורין יש בעיר, וחומר הקדושה הוא משום שנעשה ליותר אנשים ממה שיש ביושבי העיר ולפי רוב האנשים המתפללין הוא חומר הקדושה כדמשמע /מגילה/ בדף כ"ז ולכן אין יכולין בני העיר המועטין שבשבילם היתה קלה מעט הקדושה לסלק קדושה החמורה, אבל כשידוע שגם כל האנשים שהיו באין לכאן היו מסכימים להמכירה הרי הסכימו כל האנשים שעשו חומר הקדושה והוי זה כדרו כאן ממש שהיתה העיר בכפלי כפלים דיורין מכפי שהן עתה שהיד /שהיה/ הביהכ"נ בקדושה החמורה זו ואולי עוד חמורה יותר מחמת שהיו מתפללין בקביעות כאן שמ"מ היו יכולים למוכרה.
אבל א"כ הוא דוקא כשכבר אין באין לשם עשרה להתפלל דכל זמן שיש שם עשרה להתפלל הרי אפשר שיבואו גם שם מעלמא להתפלל שעדיין הקדושה חמורה ואין לנו ודאי שיסכימו. ולכן רק אחר שיפסיקו מלהתפלל שם יהיה כח ביד מנהלי ביהכ"נ למכור כי לא מצוי כלל שמעלמא יבואו עשרה להתפלל כאן אף כשכבר אין מתפללין אנשי העיר, ואף אם נמצאו יחידים שמתפללים אבל הפסיקו מלהתפלל בצבור מחמת שלא מתקבץ עשרה נמי כבר לא מצוי שמעלמא יבואו לכאן להתפלל ביחידות ולא יחשבו שיצטרפו לעשרה ולא יבואו לביהכ"נ זה. וכן אף אם יש עשרה ויותר שאחרי שביהכ"נ פתוח מתפללין שם אבל אין בכח מתפללין המעטים לכלכל את ההוצאות שיש בביהכ"נ ומחמת זה מוכרחין להסגירו ולא להתפלל בו נמי כיון שעכ"פ יהיה סגור ואין מתפללין בו נמי יהיו רשאין למוכרו כי הוא כודאי הסכימו גם המעלמא למכור שהם הרי אין משתתפין ולא ישתתפו בהוצאת ביהכ"נ.
והנה אם יש משכונא לבאנק /לבנק/ שקורין מארגעדזש על הבית הכנסת פשוט שאף שהוא בדין בית הכנסת של כרכים אין חיוב על אלו המעטים שבכאן לשלם מכיסם להבאנק כדי שלא ימכור את הבית הכנסת, שאין בזה ענין צדקה והשבת אבדה לאלו הרוצים להתפלל דוקא כאן, ומה שעשו אותו למשכונא מתחלה הרי עשו זה קודם שנעשה ביהכ"נ ולא עברו על הא דאמר רבא דאסור למשכן ביכ"נ בדף כ"ו /מגילה/. דאם משכנו אחר שהיה ביהכ"נ שהיה אסור למשכנו באופן שיוכלו להשתמש בו לחול אפשר יש לחייבם לשלם כדי לעקור האיסור שעשו, אבל היה זה רק על אלו שמשכנו בשליחותם ובידיעתם, דאלו שלא ידעו ממה שמשכנו מנהלי בית הכנסת או ידעו ולא הסכימו אין לחייבם שלא עשו איסור דבסתמא לא נעשו המנהלים שלוחיהם לעשות דבר איסור, אבל כיון שנעשה זה קודם שנעשה ביהכ"נ לא נעשה כלל איסור ואין שום חיוב עליהם אף לא על אלו שמשכנו.
וגם מסתברא שלא היה בכח הקהל להקדישו לביהכ"נ באופן שיפקע זכות הבאנק שלכן אף בשעבוד לבד למלוה רשאי המלוה אף אם הוא ישראל למכרו כחולין ממש, דהא אף מהקדש גמור יכול המלוה לגבות מדין שעבוד מדינא בלא פדיון ורק משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון בערכין דף כ"ג ולתוס' שם אף ממטלטלין שליכא שעבוד נמי גבי ולא חל ההקדש מדינא עיי"ש. ולומר שקדושת ביהכ"נ שהוא קדושת הגוף לקדושה זו יפקיע השעבוד כמו שמפקיע קדושת הגוף דקרבנות לא מצינו זה ובלא ראיה אין להפקיע זכות המלוה, וא"כ כ"ש שלא נפקע זכות הבאנק שעדיף משעבוד שהוא כאפותיקי, וגם אולי יש להבאנק קנין משכון מדינא דמלכותא שבאופן כזה לא היה מפקיע שעבוד אף קדושת הגוף, עיין בפסחים דף ל"א וברש"י ב"ק דף צ' לענין חמץ שמפקיע כקדושת הגוף שלא היה מפקיע אם נכרי היה קונה משכון, ונמצא לפ"ז שלא חלה כלל קדושת ביהכ"נ על זכות הבאנק ורשאי הבאנק למכרו אף אם היה של ישראל וכ"ש שאין חיוב על אנשי ביהכ"נ למנוע לבאנק של נכרים מלמכור.
ומכיון שלא נפקע זכות הבאנק רשאי הבאנק למוכרו אפילו לארבעה דברים, וכ"ש שאין חיוב על אנשי ביהכ"נ למנעו מזה שאף אם היתה חלה הקדושה אין לחייבם למנוע את הבאנק. אך שאם היתה חלה הקדושה היה מסתבר שהיה אסור לגרום ולסייע בהמכירה להד' דברים אבל מכיון שלא חלה הקדושה לענין זכות הבאנק רשאין גם לסייע בהמכירה כדי שימכרו ביוקר וישארו יותר דמים עבור הקהל.
עכ"פ למעשה יחכו עד שיפסיקו להתפלל שם ומכיון שהמעטים המתפללים שם אין יכולין לכלכל את ההוצאות ואחרים אין מחוייבין לסייען בזה, הרי יפסיקו תיכף, שאז יש גם טעם הראשון שיכולין למכור אף שהוא של כרכים. וגם שבזה שיפסיקו מלהתפלל תפקע הקדושה להרמב"ן שהובא בר"ן מגילה שם ואני בארתי בתשובה אחת שאף אם היתה קדושה ממש כדסובר הר"ן נמי נפקעת הקדושה כשאין צריכין הקהל לא להביהכ"נ זה ולא להדמים לדבר קדושה, ואף שהכא הרי צריכים להדמים לבנות ביהכ"נ אחר ולא נפקעה הקדושה בכדי ולא יוכלו למכור להד' דברים, מ"מ הרי נקלשה הקדושה, שודאי אין לזה רק קדושת דמים, ויש לסמוך יותר על טעם האחרון שאין קדושת בית הכנסת חלה על זכות הבאנק וממילא רשאין אף לסייע בהמכירה שתעשה הבאנק בכח המארגעדזש שלה כדלעיל.
ואם ישיגו הלואה על ערבות איזה אנשים באופן שלא יהיה שום חיוב על הביהכ"נ שיהיה נמצא שאין להקהל שום צורך בהדמים לבנין ביהכ"נ האחר שהרי יש להם מעות בלא שום התחייבות על הקהל, אף שערבותם יהיה מצד שידעו שאחר שימכרו ביהכ"נ יחזירו להם הדמים שערבו, דכיון שיהיה זה בלא חיוב שלא יוכלו לתבוע בדין הוא רק כרוצים הקהל ליתן מתנה עבור ההנאה דהו"ל מינייהו שזהו טעם להתיר גם מטעם הפקעת קדושה למה שבארתי בתשובה אף למכור להד' דברים אף בלא היתר שע"י הבאנק. ויעשו המכירה ע"י הבאנק שיהיו ב' טעמים להיתר אבל אם א"א להשיג זה יש לסמוך על ההיתר מטעם מכירת הבאנק לבד כדכתבתי.
ומה שהקונים לא יכניסו שם צלמים ותמונות, ודאי עדיף מלמכור לאלו שמכניסין, אבל גם זה נחשב דבר מאוס כמו הד' דברים ורק מטעמים שבארתי יכולין למכור וג"כ אין להתיר אלא בשביל צורך הגדול הזה. ידידו,
משה פיינשטיין
So, If I understand Rav Moshe zatza"l correctly, a shul in a neighborhood with the slightest possibility of turnover should take out a large but manageable mortgage with a non-Jewish bank so it can always claim that the bank is the real owner driving the sale. That's even if the original mortgage is already paid off and the shul has no need to engage in large scale physical expansion or improvement.
ReplyDeleteAnd if that doesn't work and seventh-day adventists are still problematic (and the teshuvah seems to suggest that the difference between selling to adventists versus catholics or greek orthodox is marginal), hope that if the 'hood transitions, that it goes muslim.
Jon in Baltimore
The alter Mirrer Rav Spector had a shul next to the Syrian JCC on Ave S in Flatbush. They struggled to get a minyan every Shabbos but no matter how many millions the Syrians offered for the building, he would not sell.
ReplyDeleteHe said "me macht nisht a shvimming pool fun a beis medrash"