שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן קצה
רק הערה קטנה בדבר מה שאמרו חז"ל דביד האב למסור את בתו הקטנה למנוול ומוכה שחין וכמ"ש ז"ל דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין, ולכאורה פלא אמאי לא תקנו חז"ל קנס ועונש להעושה כן שאם יבא אב וימסור את בתו למנוול יענשו אותו הב"ד וימתחו אותו על העמוד, אבל לא מצינו כן אלא מצינו ההיפוך שכיון שחששו ז"ל שאפשר שיעשה לה כן וימסרנה למנוול אם יכעוס עליה באופן שתמצא מציאה וכיוצא בו ויחייבו אותו לזונה והיא תקבל המציאה והמעשה ידיה ולכן תקנו לו לאב מציאתה ומעשה ידיה עיין תוס' כתובות (דף מ"ז) זכאי במציאתה משום איבה ופי' בקונט' וכו' ולר"י נראה איבה דמציאתה היינו שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין ובקטנה אפילו אינה סמוכה על שלחנו ואינו מפרנסה ואפ"ה תקנו מציאתה לאביה משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין
ובזה ישבתי קושית הב"י והב"ח על הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות הי"א האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכו' וקידושיה לאביה וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה וכו' והב"י א"ע סי' ל"ז והב"ח תמהו דמאי שיטא דמציאה לכאן ולא הי' לו להזכיר כאן מדיני מציאה ע"ש ולפמ"ש נראה לישב דהא בהא תליא דכיון דזכתה התורה לאב לקדשה ולקבל כסף קידושיה ואכתי א"כ באב שירצה בכסף קידושין ימסרנה למנוול ומוכה שחין בשביל להוסיף כסף קידושין לו וע"ז הוסיף דחז"ל תקנו לו שזוכה במציאתה ולא יהיה לה איבה ולא ימסור אותה למנוול ומוכה שחין.
ומבואר דיש חשש איבה בין אביה לבתה אפי' במציאה ומעשה ידיה אם לא יתנו לאביה וחיישינן שלא ימסרנה למנוול ומוכה שחין כ"ש שאם יגרמו לו איבה לשנאת את בתו בפועל ע"י שיקחו אותה בע"כ ממנו בערכאות וכיוצא בו שאז יקחו מציאתה ומעשה ידיה ממנו ח"ו שיש לחוש שימסרנה למנוול ומוכה שחין, שזה בכלל גזילה ממנו שגזלה הבת מה ששייך לו ואח"כ עוד יתבענו להחזיקה ולזונה בע"כ של הערכאות וגם יקחו את המעשה ידיה והמציאה שתמצא שבודאי יהי' לו איבה ואם עוד האם שמחזיקה הבת ילמדה לדבר נגד האב בודאי ובודאי שיהי' לו איבה ואיבה, וילך וימסרנה למנוול ומוכה שחין ויקבל כסף קידושין הרבה ממנו ויוכל עם כסף זה לשלם החוב מה שהוטל עליו השופט בע"כ שלא כהלכה.
והנה מה נאמר ראה ראינו מה קרא בעונ"ה אם המעשה אמת מהאב שקידש את בתו קטנה ולא ידוע לי אם אמת הדבר או לא כי לא שמעתי מהבעל כלום רק מה ששמעתי מבחוץ ועכ"פ הרי האב נאמן לומר קדשתי את בתי והוא הלכה מפורשת בלי חולק, אבל בין כך ובין כך הדבר מכאיב מאד וכנראה שכל גדולי ישראל דואגים על הדבר וחוששין ח"ו על קלקול הדור, אבל האמת שצריך לירד למקור המחלה הזו, כי אין אני רוצה פה לאשם או לנקות את הבעל או את האשה כי לזה יש דין בישראל ושמוע בין אחיכם כתיב, ואם הם רוצים להיות ככל הגוים וללכת במשפטי עכו"ם האחריות עלינו למונעם אם יכולים, אמנם לעצם הענין פשוט שמחמת האיבה שנעשה בין האב לבתו עשה מה שעשה וגם אנחנו כנראה לא יצאנו ידי חובתינו שעד עכשיו לא רבני קאנאדא ולא רבני מפה לא עשינו שום פעולה ולא דאגנו לא על מעשה אשה זו ולא על נשים אחרות או אנשים אשר הולכים בערכאות ולא הוציאו חרם ונדוי על האשה שהלכה לערכאות או על הבעל ועדיין לא חזרה בה, ולא הוציאה המסירה מהבית משפט שלהם לבא לב"ד או לזבל"א ולהבטיח להבעל שלא ילכו ולא יביאו עוד לידי עכו"ם.
וידוע מה שאמרו חז"ל (גיטין נ"ז) במעשה דקמצא ובר קמצא ומדשתקי להו רבנן ש"מ מינח קניחא להו והלך ומסר את כלל ישראל והחריב את בית מקדשינו וגלה את ישראל ופלא שחז"ל לא האשימו כלל אותו מוסר בחורבן הבית אלא אמרו ענותנותו של זכרי' בן אבקילוס חרבה את מקדשינו וכו' וצ"ב ח"ו לשום אשמה גדולה כזו על הצדיק וענו ר' זכרי' וליקחה מהאשם והמסור באמת, אבל כנראה ששתיקת החכמים גרמה לזה וגם כשבאו כבר חכמי ישראל ושאלו את ר' זכרי' שהי' ראש ב"ד כדת מה לעשות עם המסור והוא השיב יאמרו בעלי מומין קרבין א"כ נהרוג אותו והשיב יאמרו המטיל מום בקדשים ולכאורה הצדק אתו ומה הי' לו לפסוק ואטו הי' לו לפסוק שלא כהלכה ואמרתי בס"ד שהחסרון הי' כשבאו לר"ז ואמרו לו יש כאן מסור הי"ל לר"ז מיד לומר מסור מצוה להרגו כדיני מסור ובפרט לכלל ישראל ולא ליכנס יאמרו מטיל מום בקדשים ואטו משום מטיל מום הורגים אותו והלא מסור אבל הקילו בדין מסור ולכן הטילו כל האשמה עליו.
ולכן נלפענ"ד דגם ידינו אינם נקיים אם נוסיף להטיל איבה בין אב לבתו ולא נעקר ונשרוש את הרע להחרים על כל ההולכים במסירות לערכאות הן איש והן אשה שדינם נפסק בש"ע ח"מ שם ולא להניח כן שיקחו הילדים מאבותיהן ע"י כח השופט וערכאות שנותנין הילדים להנשים וכיוצא בו ועוד יותר בלי להתחשב עם תורתינו הקדושה כלל, שחייבים לחנך הבנים וזה שייך להבעל ומצוה שלו הוא וחיוב על האב ואין להם להאבות רק להחזיקם בממונם וגם לא לראותם כרצונם ואינם סומכים על שלחנם כלל ואפילו לראותם בלבד רק מתי שיתרצה השופט או הגרושה שהביאתו לבית המשפט והאיבה גדולה ולא די לו להבעל שקנסוהו השופט ואשתו המרשעת שהביאתו לבית המשפט שבאופן שהולכת לערכאות ולוקחת הבנים מבעלה אינו מחויב ע"פ התורה לשלם אפי' פרוטה ואדרבה הרי גזלה הכל מבעלה הבנים והמשפחה והרכוש שלו בבית המשפט ועכשיו גם אנחנו נוסף עליו חרמות וקנסות על אשר בצערו עשה מה שהתירה לו התורה וחששה לו
שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן קצה
בקיצור עכ"פ לא מצינו שיקנסו את הבעל אם קדש את בתו למנוול ומוכה שחין אלא תקנו חז"ל דרכים שלא יבא לידי זה, ולכן לפענ"ד הגם שודאי צריך לגנות הדבר וכן לא יעשה לנקום בבתו מחמת איבה אבל החוב קדוש מוטל עלינו ועל כל מי שיש בידו להסיר הרע הזה מלילך לערכאות וליקח הבנים וילדים אשר חנן ה' את האב וליתנם בידי אכזרים אשר על זה נאמרב בניך נתונים לעם אחר ואין לאל ידיך ואפילו לראותם בלבד רק להחזיקם וליתן הרבה כסף כמו שיפסוק השופט העכו"ם הרשע לפי רשעתו השם ירחם.
[..].
ובזה ישבתי קושית הב"י והב"ח על הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות הי"א האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכו' וקידושיה לאביה וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה וכו' והב"י א"ע סי' ל"ז והב"ח תמהו דמאי שיטא דמציאה לכאן ולא הי' לו להזכיר כאן מדיני מציאה ע"ש ולפמ"ש נראה לישב דהא בהא תליא דכיון דזכתה התורה לאב לקדשה ולקבל כסף קידושיה ואכתי א"כ באב שירצה בכסף קידושין ימסרנה למנוול ומוכה שחין בשביל להוסיף כסף קידושין לו וע"ז הוסיף דחז"ל תקנו לו שזוכה במציאתה ולא יהיה לה איבה ולא ימסור אותה למנוול ומוכה שחין.
ומבואר דיש חשש איבה בין אביה לבתה אפי' במציאה ומעשה ידיה אם לא יתנו לאביה וחיישינן שלא ימסרנה למנוול ומוכה שחין כ"ש שאם יגרמו לו איבה לשנאת את בתו בפועל ע"י שיקחו אותה בע"כ ממנו בערכאות וכיוצא בו שאז יקחו מציאתה ומעשה ידיה ממנו ח"ו שיש לחוש שימסרנה למנוול ומוכה שחין, שזה בכלל גזילה ממנו שגזלה הבת מה ששייך לו ואח"כ עוד יתבענו להחזיקה ולזונה בע"כ של הערכאות וגם יקחו את המעשה ידיה והמציאה שתמצא שבודאי יהי' לו איבה ואם עוד האם שמחזיקה הבת ילמדה לדבר נגד האב בודאי ובודאי שיהי' לו איבה ואיבה, וילך וימסרנה למנוול ומוכה שחין ויקבל כסף קידושין הרבה ממנו ויוכל עם כסף זה לשלם החוב מה שהוטל עליו השופט בע"כ שלא כהלכה.
והנה מה נאמר ראה ראינו מה קרא בעונ"ה אם המעשה אמת מהאב שקידש את בתו קטנה ולא ידוע לי אם אמת הדבר או לא כי לא שמעתי מהבעל כלום רק מה ששמעתי מבחוץ ועכ"פ הרי האב נאמן לומר קדשתי את בתי והוא הלכה מפורשת בלי חולק, אבל בין כך ובין כך הדבר מכאיב מאד וכנראה שכל גדולי ישראל דואגים על הדבר וחוששין ח"ו על קלקול הדור, אבל האמת שצריך לירד למקור המחלה הזו, כי אין אני רוצה פה לאשם או לנקות את הבעל או את האשה כי לזה יש דין בישראל ושמוע בין אחיכם כתיב, ואם הם רוצים להיות ככל הגוים וללכת במשפטי עכו"ם האחריות עלינו למונעם אם יכולים, אמנם לעצם הענין פשוט שמחמת האיבה שנעשה בין האב לבתו עשה מה שעשה וגם אנחנו כנראה לא יצאנו ידי חובתינו שעד עכשיו לא רבני קאנאדא ולא רבני מפה לא עשינו שום פעולה ולא דאגנו לא על מעשה אשה זו ולא על נשים אחרות או אנשים אשר הולכים בערכאות ולא הוציאו חרם ונדוי על האשה שהלכה לערכאות או על הבעל ועדיין לא חזרה בה, ולא הוציאה המסירה מהבית משפט שלהם לבא לב"ד או לזבל"א ולהבטיח להבעל שלא ילכו ולא יביאו עוד לידי עכו"ם.
וידוע מה שאמרו חז"ל (גיטין נ"ז) במעשה דקמצא ובר קמצא ומדשתקי להו רבנן ש"מ מינח קניחא להו והלך ומסר את כלל ישראל והחריב את בית מקדשינו וגלה את ישראל ופלא שחז"ל לא האשימו כלל אותו מוסר בחורבן הבית אלא אמרו ענותנותו של זכרי' בן אבקילוס חרבה את מקדשינו וכו' וצ"ב ח"ו לשום אשמה גדולה כזו על הצדיק וענו ר' זכרי' וליקחה מהאשם והמסור באמת, אבל כנראה ששתיקת החכמים גרמה לזה וגם כשבאו כבר חכמי ישראל ושאלו את ר' זכרי' שהי' ראש ב"ד כדת מה לעשות עם המסור והוא השיב יאמרו בעלי מומין קרבין א"כ נהרוג אותו והשיב יאמרו המטיל מום בקדשים ולכאורה הצדק אתו ומה הי' לו לפסוק ואטו הי' לו לפסוק שלא כהלכה ואמרתי בס"ד שהחסרון הי' כשבאו לר"ז ואמרו לו יש כאן מסור הי"ל לר"ז מיד לומר מסור מצוה להרגו כדיני מסור ובפרט לכלל ישראל ולא ליכנס יאמרו מטיל מום בקדשים ואטו משום מטיל מום הורגים אותו והלא מסור אבל הקילו בדין מסור ולכן הטילו כל האשמה עליו.
ולכן נלפענ"ד דגם ידינו אינם נקיים אם נוסיף להטיל איבה בין אב לבתו ולא נעקר ונשרוש את הרע להחרים על כל ההולכים במסירות לערכאות הן איש והן אשה שדינם נפסק בש"ע ח"מ שם ולא להניח כן שיקחו הילדים מאבותיהן ע"י כח השופט וערכאות שנותנין הילדים להנשים וכיוצא בו ועוד יותר בלי להתחשב עם תורתינו הקדושה כלל, שחייבים לחנך הבנים וזה שייך להבעל ומצוה שלו הוא וחיוב על האב ואין להם להאבות רק להחזיקם בממונם וגם לא לראותם כרצונם ואינם סומכים על שלחנם כלל ואפילו לראותם בלבד רק מתי שיתרצה השופט או הגרושה שהביאתו לבית המשפט והאיבה גדולה ולא די לו להבעל שקנסוהו השופט ואשתו המרשעת שהביאתו לבית המשפט שבאופן שהולכת לערכאות ולוקחת הבנים מבעלה אינו מחויב ע"פ התורה לשלם אפי' פרוטה ואדרבה הרי גזלה הכל מבעלה הבנים והמשפחה והרכוש שלו בבית המשפט ועכשיו גם אנחנו נוסף עליו חרמות וקנסות על אשר בצערו עשה מה שהתירה לו התורה וחששה לו
שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן קצה
בקיצור עכ"פ לא מצינו שיקנסו את הבעל אם קדש את בתו למנוול ומוכה שחין אלא תקנו חז"ל דרכים שלא יבא לידי זה, ולכן לפענ"ד הגם שודאי צריך לגנות הדבר וכן לא יעשה לנקום בבתו מחמת איבה אבל החוב קדוש מוטל עלינו ועל כל מי שיש בידו להסיר הרע הזה מלילך לערכאות וליקח הבנים וילדים אשר חנן ה' את האב וליתנם בידי אכזרים אשר על זה נאמרב בניך נתונים לעם אחר ואין לאל ידיך ואפילו לראותם בלבד רק להחזיקם וליתן הרבה כסף כמו שיפסוק השופט העכו"ם הרשע לפי רשעתו השם ירחם.
[..].
in other words this [...] is blaming the mother for this dastardly act the father did to his daughter. happen to know this [...] rabbi,he is a known..
ReplyDeleteand this guy gives frum people a bad name
There is historical backround to R. Klein's approach here. vedai lechakima.
ReplyDeleteThis brilliant analysis is based on the question why the father was not punished when he hurts his daughter by abusing his "rights" when angered by her? Who gave Rav Klein the idea that the father performed a mitzvah? Indeed. "kol hakoes kelu oved avodah zoroh?" The Torah realized that there are mean fathers and they had to give him her "metzios" to prevent them from reacting.
ReplyDeleteThe other choice would be to not have given the father such a right to begin with. But The Almighty decided that this right is for the good of the girl.
There are teshuvos I have seen where it discusses that there were enactments not to allow marriages with a father. Times change-we do not have polygemy.
We have a law of a "get mekuhar" that prolongs the process of a "get" given by a Kohen to let him cool off. Evidently, the Kohen gene has anger managment issues. You think the Kohen when he gets excited over a ruined supper is performing a mitzah when he rushes to give the "get"?
I see Rav Klein's approach to a simple piece of Talmud as strange to say the least.
We can ask why the Almighty created such people? This is another problem? What is there to punish? We need to prevent the deed not allow it an dthen puish the person.