Rema (#11): We have a situation that peace can be had in a major unprecedented dispute by slandering one side. Our Sages (Yevamos) say that it is permitted to lie for the sake of peace. They also note that in order to make peace between a man and his wife the prohibited erasing of G-d’s name is permitted so logically to make peace in the world it should be permitted to slander to bring peace as long as it is done for the sake of Heaven. Also the gemora says a sin done for the sake of Heaven is better than a mitzva done for ulterior motives. As Chazal say when it is time to do something for G-d than the Torah can be ignored and making peace in the Jewish community is such a situation. It is permitted to slander not only with words but also in writing.
שו"ת הרמ"א סימן יא
כתב התנצלות בענין מעשה שנעשה בשנות טעמים מפני רדיפת שלום, יבינו הקורא מעצמו מתוך דברי ענין ההתנצלות בעצמוא
גרסינן ביבמות פרק הבא על יבמתוב: אמר ר' אלעאי משום רבי אליעזר בר' שמעון מותר לשנות בדבר השלום, שנאמר אביך צוה וגו' אנא שא נא וגו'ג ר' נתן אומר מצוה, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'ד דבי ר' ישמעאל תנא גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בשבילוה דמעיקרא כתיב ואדוני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתיו עכ"ל הגמרא. תו גרסינן במכות פרק ב'ז: אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפילו על חנם היא באה מנלן מאחיתופל, שבשעה שכרה דוד השיתין קפא תהומא בעי למישטפיה לעלמא, אמר להו מהו לכתוב שם אחספא ומשדא בתהומא דליקו אדוכתיה, ליכא דאמר ליה מידי. אמר כל היודע דבר זה ולא אמרו יחנק בגרונו. נשא אחיתופל ק"ו בעצמו אמר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, כל העולם כולו לא כ"ש, א"ל שרי כו'. למדנו מכאן דמותר לשנות מפני השלום ומותר לעבור על מדבר שקר תרחקח גם דוחה לא תעשה שבתורה שהיא לא תעשון כן לה' אלהיכםט שהיא אזהרה למוחק השםי כדאיתא בספרי פרשת ראה ומנאה הרמב"ם ז"ליא והסמ"ג במנין המצותיב וא"כ אומר שה"ה שדוחה לאו של מוציא שם רע, דמותר להוציא ש"ר אם כוונתו לשמים ולתכלית טוב כדי לעשות שלום, ע"דיג שאמרו בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיריד גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה וראייה מיעל כו', וק"ו הוא מסוטה שאמרה תורה לעבור מצות ל"ת בשביל הבאת שלום בין איש לאשתו. כ"ש בין שארית ישראל המפוזרין מעט הנה מעט הנה שומרי מצות השי"ת ודתו, שעת לעשות לה' להפיר תורתוטו כדי להביא שלום על ישראל ולהסיר מביניהם דברי ריבות וקטטות אשר בינותם, ולהרים מכשול מדרך עמנו פנות דרך מן התקלות. אך הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלותטז אמנם הוא ע"ד שאמרו רז"ל בנזיר פרק מי שאמרויז: וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בםיח משל ללוט ושתי בנותיו הם נתכוונו לשם מצוה עליהם נאמר וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה עליו נאמר ופושעים יכשלו בם. ומה מאד נמלצו בזה דבריהם באמרם בזה במסכת ב"ב וז"ל: אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר כו', ולבסוף אמרה כדלעיליט
ואל יתהלל המתהלל לומר דלא דמי להא, אלא להא דאמרינן פרק בתרא דיומאכ: עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר ושבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר כו'. ואם כן יאמר נמי דלא עדיף השלום מיוה"כ ואינו דוחה אלא עבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחברו אינו דוחה. זה אינו כלום, וראייה מהא דגרסינן פ"ק דסוטהכא ואומרים לה בתי הרבה יין עושה כו', עד עשי למען שמו הגדול הנכתב בקדושה כו'. ואומרים לפניה דברים שאינה כדאית לשומען היא וכל משפחות בית אביה כו'. ובגמרא על אותה משנה מאי היא, ומפרש שאומרים בפניה מעשה כתובים הראשוניםכב יהודה הודה ולא בושכג ראובן הודהכד כו'. ובסמ"גכה ובמשנה תורה שחבר הרמב"ם הלכות סוטהכו ואומרים לפניה מעשה ראובן כפשוטו. והנה קי"ל /ק"ל =קשה לי=/ על זה הרי אמרו ז"ל פרק במה בהמהכז: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. גם אמרו במגילה פרק הקורא את המגילה במשנהכח מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם. ופירש אדון המפרשים רש"י ז"ל משום גנותו. וא"כ קשה וכי מפני הטמאה הזאת שלא תשתה ותמות ובודאי אינה כדאית לשמוע, נוציא ש"ר על ראובן הצדיק ונאמר שחטא ונכחיש המקרא שנאמר ומעיד עליה שלא חטא, שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשרכט ואמרו ז"לל: מלמד שכולם צדיקים ושוים שלא חטא ראובן. ואלא על כרחך לומר שהטעם הוא כדי שלא ימחק השם הנכתב בקדושה ובטהרה, כמו שאמרינן עשי לשמו הגדול שלא ימחה על המים כו'.
והנה מעתה נדון ק"ו בנדון דידן. ומה מחיקת השם יתעלה שנדחה מפני השלום אפ"ה דוחה הוצאת לעז על בני אדם הכשרים, הבאת שלום שדוחה מחיקת השם אינו דין שידחה הוצאת ש"ר. ואם בהבאת שלום שבין איש לאשתו כך, על אחת כמה וכמה הבאת שלום שבין משפחה ועיר וכרך. ומהשתא ליכא למיפרך ולומר מה להתם פירוש לסוטהלא שכן אינה דוחה אלא עבירה שהיא רע לשמים לחוד, אבל עבירה שהוא רע לבריות ולשמים שמא אינו דוחה. דזה אינו, דהרי אפילו מחיקת השם דוחה אותו הבאת שלום על אחת כמה וכמה, וק"ללב על מי שבקי בדרכו של ק"ו ומדותיו, דתו ליכא למיפרך על ק"ו זה ואודותיו. ואל תשיבני מהא דאמרו פ"ח דתרומהלג נשים שאמרו להם כותים תנו לנו אחת ונטמא אותה ואם לאו הרי אנו מטמאים כולכם, יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואמרינן בירושלמי על הדא מתניתין: סיעה בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם כותים ואמרו להם תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לא נהרוג כולם, אפילו כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחד מישראל. ייחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו ואל יהרגו כולםלד א"כ ש"מ כי לא ייחדו אסור להציל נפשות רבות בנפש אחד מישראל, אף על פי שגם הוא יהרג עמהם מוטב שימותו כולן זכאין ואל ימות אחד מהן והם חייבים.
ואף בנדון שלפנינו היה לנו לומר מוטב שיקלקל מצב המדינה ולא היה לנו למסור נפש אחד מישראל ללעג ולקלס ולהוציא עליו דברים אשר לא כן. כ"ש על חשובים כמאה מנהיגי המדינה, כמו שעשו במעשה אשר אבאר למטה. מ"מ נ"ל שאף בזה לא סרנו ימין ושמאל מן הדרך, כי יש לחלק בין שמוסרין אותו בידים להריגה או לטומאה וזהו אסור, אבל דברים בעלמא לאו כלום הוא ושרי. ותדע, דהרי לא נקט שם אלא תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה או נהרוג אותו. ואף שם לא אסר אלא לישא וליתן בידים מדנקט לא ימסרו ולא אמר ולא יתנו ש"מ דלא אסור אלא נתינה מיד ליד דהיינו מסירה, כמו דאמרינן פ"ק דב"מלה מאי מסירה כו'. וזהו דוקא אסור, אבל דברים בעלמא שפיר דמי. ועוד, דהרי אם ייחדו להם אחד שרי. ובנדון דידן ייחד לנו אחד מהם, שאומר האויב כי נפשותיהם של אלו היה מבקש כמו שנתבאר. ואף על גב דבירושלמי דהתם איתא עובדא, האי בר נשלו דתבעיה מלכותא וערק ללוד לגבי ר' יהושע בן לוי ואקיף מלכא מדינה ויהיב להולז והוה אליהו רגיל דמתגלי ליה תו לא אתגלי ליה. צם כמה צומין עד דאתגלי ליהלח א"ל לדילטור אנא מתגלי, א"ל ולא כמשנה עשיתי א"ל וכי משנת חסידים היא זו. א"כ ש"מ דלחסיד אין לו לעשות, מ"מ נאמר אף כי לא משנת חסידים עשינו מ"מ כדין עשינו. הרי הוכחנו בראיות דמותר לספר לשון הרע מפני השלום.
אך מי יתן ונדע אם יש לחלק ולומר, דילמא דוקא דבור גרידא שרי דומיא דמעשה דראובן שאומרים לפניה כפשוטו, אבל לכתוב ולרשום בכתב ולפסוק הדין על ככה דנראה כחזוק לדבר דילמא אסור. ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, ודילמא לא שרי אלא כמעשה שהיה גבי סוטה. מ"מ נראה דאין לחלק, דאחרי שהדבור שרי גם המעשה שאחריו לאו כלום הוא. וראייה ממה דגרסינן פרק הגוזל בתראלט: ההוא גברא דאחוי אחמרא דרבי פנחס בריה דרב מרי בריה דרב חסדא, א"ל דרי בהדן דרא ואמטי בהדייהו. אתא לקמיה דרב אשי פטריה, אמרו ליה רבנן והא תני' ואם נשא ונתן ביד חייב, א"ל ה"מ היכא דלא אוקמיה עלויה אבל הכא כיון דאוקמיה עלויה מעיקרא מקלי קלייה, ע"כ. הרי קמן אף על פי שאם נשא ונתן ביד בתחילה חייב, מ"מ כיון דאוקמיה עלויה מעיקרא מקלי קלייה והמעשה שאחריו לאו כלום הוא. ה"ה בנדון דידן כיון שהדבור בעלמא שרי לפי דעתנו כמו שבארנו גם הפסק דין שאחריו אינו כלום, כי באמירה לחוד כמקלי קלי דמי וכמעשהמ גברא קטילא קטלנו, כי אם האמירה אמת הפסק דין מפורסם, ובאמירה לבד כמקלי קלי דמי. אבל עיקר האמירה היתה בדרך שבארנו לשנות מפני השלום ולהוציא עם זה יקר מזוללמא כמו שנבאר.
ותחלה נאמר שנחזיק בענין המשפט מקום הצדקמב להחזיק כל חדק ובדקמג לקום על הדין ועל האמת ועל השלוםמד למשפט נרשיע, בל נשא פנים למגלה פנים, חרפה לא נשא על קרובינומה להוכיח אותם נגד פניהם, כחזקיהו מלך יהודה שגירר עצמות אביומו נעבוד את ה' אלהינו ויהי מה, נעבוד אותו בכל לבבנו ונאמר כמודה ועוזבמז שמפני השלום כמו שבארנו. דמצינו דבר שפת יתרמח על קציני ארץ ליתן אותם לפני בני בליעל, לא במרד ולא במעל, להחניף הארץ בדמם, כדמי דגים ורחשו"ןמט ומה יתרון לבעל הלשון.
הנה בכל אלה לשלום נתכוונו בעצם וראשונה, אף כי במקרה מרה היתה באחרונה. ואףנ מקצת עזי פנים היו בקרבנו, ועכשיו מהפכים דברינו לתוהו ובהו. מיהו אנו לשם שמים נתכוונו, והכל נמשך אחר המחשבה והכוונה, אף כי אחריתו ראש ולענה. וראייה ממה שפסק המרדכי במגילה סוף פ' הקורא את המגילהנא וז"ל: נשאל רבינו שמשון משאנץ על אודות כהן שמל תינוק ומת אם יוכל לישא כפיו. והשיב דנושא כפיו, ולא דמי לכהן שהרג את הנפש דאפילו בשוגג לא ישא כפיו, דהכא לשם מצוה נתכוין. הרי תשובתו הרמתה מגלה הבושת מעל פנינו, שאחרי שלשם שמים נתכווננו היה ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו שדרשנו הק"ו בעצמנו כמו שדרשו אחיתופל, ועל שאחרו מלומר קללו דוד ונחנק בגרונונב אף כי תחת החטה יצא חוחנג לו ולא נמשך מחשבותינו, בהדי כבשי דרחמנא למה לןנד אולי ה' אמר ומי יפירנו.
וזה המעשה אשר אירע לא ראינו מעשה מעולם כזה לרוע, שמכנף הארץ שמענו שנתחברו יחד כתרנגולים של בית בוקיאנה כל רועי ישראל. האזינו גדולי ארץ, גודרי פרץ פרשו מצודתם בנציבותינו על אחד ונלכד בחרמם ובמצודתם וכדגי הים יאסוףנו במצותם, ודמו להיות מותר וכסהו בעפר, על החסידות שעושה עם חביריו באמרי שפר, וה' אמר עצתו להפר. ואסמכוהו אקרא, כי חסד הוא ונכרתו הנפשות העושותנז והיה לבני מרי לאותותנח ויהי כי שמענו כלנו את הדבר הרע הזה, ונתאבלנו כי עליו נגזרה גזירה ונחתך עליו דין מסור הגמורה. ואף כי היה להשיב על פסקי הגאונים ודבריהם, מי האיש שיחתה גחלים בחיקו ולא ישרףנט ברשפי לבת אש ניצוציהם. ומי היה יכול לבא אחר רבנן ודתם שנתנו אחת דתו להמיתס כי נכתב ונחתםסא (ונכתם) עונו לפניהם, כתמים שלא יכבסום כל נתר ובורית. ושמועותינו מאז ביהלונו, הבא עלינו מחדש שמענו. והאמת ברחוב כשל, איש מעל אחיו נפרד ינשל. כי הנ"ל רצה על אויביו שהמציאו עליו הדברים לנקום ובהם התעבר, הצריח ואף התגבר. ונתחברו אליו אנשים לעזרתו, אשר היה להם צר בצרתו. ובסבת זה נחלקה הקהלה ויושביה לשנים, ונתחלל שם שמים, בסבת הריב והמדון אשר היה בעיר יומם ולילה לא תכבה. הקטנים מלקטים עצים והגדולים מבערים האש הרבהסב האמת כשל סחוב והשלך הלאה מרחובותינו, כמו שהיה ידוע מקדמות דנא לכל באי שער עירנו, המעשים הרעים שהיו נגד פנינו ואויבינו היו פליליםסג ובזה נתמוטטו עמודי ארץ ויסודיה, והיה לחוש פן יפוק ח"ו חורבא מיניה מאת פני המלך והשרים לגרש כל העם הזה כולו כהניה ושריה. והנה ידוע לכל כי קהלתנו היא ת"ל כעת נחלת ישראל הנשארהסד וכמעט אבדנוה ח"ו בסבת זה הקטט, אשר בינינו האמת היתה נעדרת. וזאת הכל היה בסבת החלק לבב העם הזה, ולא היה לנו תחבולה לצאת מידי פח יקוש הלזה אם לא בדרך שעשינו בשנותנו את טעמנו לספות הרוה אם /את/ הצמאהסה השמן עם הרזה. גם כי כמה פעמים נפל על פניו מפני המחלוקת ועל אשר נגזר עליו, ולפנינו התעשת ובקש ממנו בבכי ובתחנונים למה תעמדו מלהוציא אותי ואת בני מכלמה ובושת. פתחנו לשלום ודברנו עם הצד שהיה מנגד להשלים אתו והיינו בעיניהם כמתעתע, כי לא ישקטו עד שרצו להרוג אותוסו ואמרנו מה זאת עשה ה' לנו, נחפשה דרכינו אולי נמצא דרך למצא מנוח לכף רגלנוסז ורגלי הילדים המתנהלים לאטנוסח
ואל יקשה עלינו ממאמרם ז"ל בפרקי אבותסט חכמים הזהרו בדבריכם כו'. וגם שזהו חלול השם, כל ת"ח שאינו נזהר במעשיו וגורם שאומרים עליו דופי, כדאיתא פ' אחרון דיומאע והנה גם בזה יש לחולק לומר אף כי נתכווננו למצוה מ"מ גרמנו שיאמרו עלינו דופי, לומר שעבדנו דינא בלא דינא ומי יודע אם ברנו כתוכנועא ובוחן לבות ה'עב והאדם יראה לעיניו ישפוטעג
הלא בזה מעידים עלינו שמים וארץעד שנזהרנו מזה, כי נשבע לנו שבועה חמורה שלא רצה לגלות השטר החתום לעולם ובשמנו לא יהא נקרא. רק שיוכל להתפאר בו שגם לו חתומים כאלה, באולי יוכל להוציא ע"י זה השטר החתום עליו ויבואו על ידי זה להשלים אתו, ויבערו שני הצדדים השטרות מן העולם. ואם ככה עשה לנו לא היה בדבר אלא קדוש השם יתברך, שישלימו ישראל זה עם זה ויוסיפו כח בגבורה של מעלה. עוד קבל עליו הנ"ל אף לבלתי הגיד הדבר כי אם לשונאיו בצנעא ולהגזים להם בזה השטר, באולי יבאו ליתן לו גם את שלו. והנה בזה לא היה חלול השם ח"ו לא בצנעא ולא בפרהסיא. כי גם על פה אמרנו להם כמה פעמים דרך גיזום, תכריחונו לעשות כזה כדי לעשות שלום. אבל מעולם לא עשינו בכוונה אחרת כי אם להוציא את שלו. ואם לא, אז קיבל עליו להחזיר לנו את חתימתנו. ואם עתה עובר על דבריו ומגלהו ברבים ומפרש בו דברים זרים אשר לא עלו על לבנו מעולם, והתחברו אליו אנשים רקים הללו בעלי כדין והללו בעלי פטסיןעה חץ שחוט לשונםעו מוציאי דבה, הוא עתיד ליתן את הדין. גם מתוך השטר ניכר כי לא דינא עבדנו רק ע"ד גיזום. וא"כ אין כאן דבר חלול כלל, כי נזהרנו בדברינו ולא עשינו דבר רק להניח רוגזו של פלוני כי חמתו בערה בו. כי ה' משיב חכמים אחור ודעתם יסכלעז שטעה האיש הנ"ל בטעות הגדול ההוא שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, וזה כי השטר מזוייף מתוכו שכל אחד מהחתומים נאחז בחבירו וכשל איש באחיועח עד שכל אחד מאתנו פסול להעיד עם חבירו כ"ש לדון. וזה כי ראה נפלאות שלא נפקד אחד ממנו שכשר להעיד בזהעט כ"ש לדון. ולכן בעד אחד השטר בטל ומבוטל וכחרס הנשבר הוא ולשריפה הוא עומד, כי לא נתקן אלא מפני השלום ואם אין שלום אין כלום הוא.
וא"ל נמי דדמי להא דאמרינן פ"ב דכתובותפ עדים שכ"י יוצא ממקום אחר, דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי וכיון שהגידו שוב אין חוזרין ומגידין. וא"כ היה לומר ג"כ שאין אנו עכשיו נאמנין לומר באופן זה נכתב השטר. דזה אינו, דהרי כתב הר"י ברצלונ"י בשם רב האי גאון ז"לפא דבתנאי נאמנים אפילו בכ"י יוצא ממקום אחר דלאו חוזר ומגיד הוא, שהרי השטר חל והשטר כשר אם יתקיים התנאי. וא"כ גם בנדון זה, זה השטר נכתב ונחתם כראוי וניתן ליכתב כמו שביררנו לעיל ק"ו מסוטה, רק אם יתקיים תנאו שנדר לנו שלא להראותו רק לשונאיו לעמוד בו על נפשו. אבל לא נחתם להרע בו לשום אדם חלילה לנו מרשע. ודמי להא דאמרינן בקידושיןפב והביאו הטור ח"מ סימן כ"ג, וז"ל: אין הדיינים נאמנין לומר לזה חייבנו אם אין בידו פסק דין, ודוקא בשודא דדיינא כו' אבל בדין דתלוי בטעמא לא שייך ביה נאמנות שלפי טענות שטענו יזכה לזוכה, ובלבד שלא יחזרו ויטענופג וא"כ גם בנדון זה אין שייך נאמנות, אלא אנו מגלין דעתנו בעלמא דלחזור ולידיינו בהן, דמי שמע ומי ראה עולה כזו. נתנה ראש ונשובה בארץ לשוטט הנה והנה ונשמע למי מדנים למי שיח למי פצעים למי קול מסור, כי אם למאחרים על הייןפד ולכן אליכם אישים נקרא וקולנו אל בני אדם, הביטו נא וראו למי החותמת ולמי הפסילים, ר"ל החתימה כדי לפסול ג"כ החתימות האחרים ולבטלם ברוב. וא"כ אנו נאמנים במגו שאף אם ח"ו טעינו אם נחזור ונדיינו הנה דברינו מבוטלין מעיקרן, כל שכן שאנו נאמנין לומר כזה ראינו וקדשני /וקדשנו/פה כי ראינו העיר במצור ובמצוק וקרינו עליה לשלום. וכל שכן בזה ממה שכתב הרא"ש בתשובה כלל ס'פו סימן ג', על צוואה אחת שנמצא אחד מן העדים פסול שנתבטלה ואין דנין על פיה כלל, וזה אינו צריך ראייה. וכ"ש בנדון זה שכלנו פסולים זה עם זה, שאין דנין על שטר זה ושלא כלום הוא. ובהא נחיתנא ובהא סליקנאפז אף כי באולי היתה ערמה וכוונה למלחמה ולא היה בשבועתו פיו ולבו שוים, כי לא היה תוכופח כברו, ונדון אותו לכף זכות כי אולי ביטל השבועה בלבו כדאיתא במעשה דרבי עקיבא כו'פט מ"מ המה למלחמה ואנחנו לשלום. ואולי שכזה קרה למעלת אדוננו, קדושת ענות גאונינו, צניף מלכות דתנו, תפארת הדרת תורתנו, גולת זהב על מנורת גולתנו נר ישראל ואורו. (ע"כ מצאתי בהעתק).
