פסיכיאטרית ודת - הרב שלמת וולבח
בטיפול בגוססים
הפסיכיאטרית א. קיבלר·רוס ( E. Kubler-Ross ) הביאה על-ידי ספרי' להתעוררת לעזרו לפציינטים הנוטים למות. עוד זאת: ורב בני אדם מתים היום בבית החולים ולא בחיק משפחתם. עובדה זאת מעמידה אח האחים והאחיות של ביה"ח בפני הבעי', כיצד מטפלים בנוטה למות? הרי שאלה: כיצד מכינים אדם למות?
מהו האספקט החדש של השאלה? בני אדם ש"מתו" מוות קליני והוחזרו אל החיים, מספרים כולם על חוויות עילאיות דווקא בזמן שהיו "מתים". הם מספרים, שה"אני" שלהם חי' רוחף מעל גופה שלהם, מבלי להדגיש כל כאב, ההכרה מתרחבת מאד ומרגישה נעימות עצומה. כאשר הנסיון להחיותם מצליח וה"אני" מוחזר לתוך הגוף, אין זו הרגשה נעימה כלל, ורק בעל-כרחו חוא חוזר לחיים - ולכאבים המתחילים אז. פרופסור לנוירולוגי' שהיתה לו חוי' זו, כחב עלי' ספר 66 , דוחו"ת רבים על חויות אלה נאספו ונותחו 67 , אין ספק במהימנות הדוחו"ת והספורים בענין זה.
דברים אלה הביאו למבט חדש על הגוסס המוטל במיטה, כנראה בלי הכרה, פניו מעוותות מכאבים והתכווצויות, הנשימה - נשימת גוססים. והנה כל הדוחו"ת והסיפורים הנ"ל נותנים לכו להבין, כי דווקא כעת מגיע הגוסס הזה לחוויות העדינות ביותר בחייו, חרף הרושם העגום של גופו ההולך ומתבטל! זה מטיל חיוב על המטפלים בגוסס, להקדיש לו מקסימום של זהירות, וגם הוא נותן מקום לחולה עצמו להתכונן לקראת מןתו: הרי הוא הולך לקראת הרגעים שיהיו אולי הנעלים ביותר בחייו: לא התבטלות וכאב, אלא התעלות היא המיתה!
הדברים תואמים את מה שהורונו חכמי ישראל. ישנו פרק בתהילים המתאר יממה בקוסמוס. פרק זה מתחיל: "ברכי נפשי אח ה'! ה' אלקי, גדלת מאד, הוד והדך לבשת!" 68 וחז"ל אומרים 6P כי דוד המלך חיבר פרק זה כאשר "הסתכל ביום המיתה". הבינו חז"ל, כי למבט גרנדיוזי כזה על בורא ובריאה יכול אדם להגיע רק "ביום המיתה". רק כשהוא עומד על סף יציאתו מן העולם מתגלה לאדם גדלותו האמיתיח של הקב"ה, ורק אז הוא מגיע למבט מקיף על הקוסמוס. ובתוך פרק זה עצמו נאמר גם דבר נפלא על המיתה: "תסתיר פניך - יבהלון, תוסף רוחם - יגועון ואל עפרם ישובון 69 , חכמי ישראל פירשו אח זה, כי סמוך למיתתו מקבל האדם תוספת עצומה ברוחו, והוא רואה מה שלא הורשה לראות בחייו, ומתוך עצמת הראי' נפרדת נפשו מתוך גופו.
מסתמא לא כולם זוכים לכן. ההלכה קובעת: "וגוסס הרי הוא כחי לכל דבר" o ד. הגסיסה היא המשך החיים. אדם קטנוני בשאר קטנוני עד הרגע האחרון שהוא בהכרה. אבל כשההכרה עוזבת אותו - מי יודע מה צפוי לו אז! נוראי יש לטפל בו בזהירות רבה, כפי שההלכה קובעת (אסור לנגוע בו!).