בראשית הייתה חב"ד. מתוכה צמח פלג שמאמין שהרבי עודנו המשיח, למרות פטירתו. ומתוך אלה צמחו האלוקיסטיות: קבוצה של חסידות, וגם חסידים, שבטוחות שהרבי חי ושהגאולה כבר כאן. ואם המשיח איתנו אז אפשר לאכול חזיר, לא לצום ביום כיפור, וגם לא להקפיד על מראה צנוע. בחסידות מתנערים מהן בתוקף, אבל הן מאמינות לחלוטין בדרכן
תשעה באב. סביב שולחן מואר בנרות יושבים בני משפחה, כיפות לראשיהם. עד כאן תיאור של סיטואציה כמעט רגילה. רק שבני המשפחה הזאת שרים, מרימים כוסית וגם אוכלים. סעודת תשעה באב. הם לא עושים זאת כדי להכעיס והם גם לא רפורמים. הם, פלג קטנטן בחסידות חב"ד, לקחו את עניין הכתרתו כמשיח של הרבי האחרון של חב"ד, מנחם מנדל שניאורסון, צעד אחד רחוק יותר. יהיו שיאמרו רחוק מדי.
קוראים להם האלוקיסטים, ויש בהם כאלה שמאמינים שמצוות כאלה בטלות משום שהמשיח כבר כאן. שרה קנייבסקי, למשל, כבר הספיקה לטעום בשר חזיר – ולא שכחה לברך. היא גם אכלה ביום הכיפורים. ואדם מבחוץ שיראה אותה יתקשה להאמין שהיא משתייכת לחסידות חב"ד, כפי שהיא מגדירה את עצמה. גם יואל קראוס, שהעלה את סרטון סעודת תשעה באב שלו לרשת, מאמין באמונה שלמה שהמשיח כבר איתנו, ולכן הקודים הדתיים שהיו נהוגים במשך שנים כבר אינם מחייבים בהכרח.
בחב"ד מזועזעים מהקבוצה הזאת. "אלו האלוקיסטיות", אמרו לי כשהגעתי לניו־יורק לפני כעשור ונתקלתי בהן לראשונה, לא רחוק מריכוז חב"ד בברוקלין, והשתתפתי בשיעור שהעבירה קנייבסקי. "אסור לך לדבר איתן. הרבנים בשכונה הורו להתעלם מהן". מאידך, קשה להתעלם מהעובדה שהן עצמן נולדו מתוך פלג משמעותי מאוד בחב"ד שמאמין שהרבי, אף שהלך לעולמו כבר ב־1994, הוא המשיח. אם תרצו, דוגמה להקצנה זוחלת כמו זו שיצרה באמצע המאה ה־17 את השבתאות, ששרידיה עדיין מתקיימים בטורקיה וכבר אינם נחשבים כלל חלק מהיהדות.
לאכול בצום בבית הכנסת
הרבי מלובאוויטש, המנהיג האחרון של חסידות חב"ד, עורר במשך שנים בקרב חסידיו את הציפייה והתשוקה לגאולה. בשנותיו האחרונות החליטו החסידים שהוא עצמו המשיח. מאז הסתלקותו לפני 22 שנים התפלגה החסידות לשני זרמים עיקריים: המתונים שבהם מצפים לגאולה ורואים בפטירת הרבי ניסיון אחרון לפני התגלותו כמלך המשיח, ואילו אנשי הפלג השני, הקיצוני יותר – המכונים "משיחיסטים" – מאמינים שהרבי לא נפטר אלא חי ממש וממשיך להנהיג אותם.
מתוך אלה קמה בעשור האחרון קבוצת האלוקיסטים, או האלוקיסטיות, שטוענים שעל-פי שיחותיו והוראותיו של הרבי הגאולה בעצם כבר התרחשה בפועל. מה זה אומר? שאפשר לשנות את המנהגים הכי בסיסיים של יהודי שומר תורה ומצוות, שהרי "מצוות בטלות לעתיד לבוא".
שרה היא אחת הנשים המרכזיות בקבוצה, שרוב אנשיה לא הסכימו להתראיין. חלקם סובלים מנידוי משפחתי, אחרים לא רוצים לעורר מחלוקת. שרה, לעומתם, מרגישה שנכון לה לדבר. היא רוצה שכל העולם יידע שהגאולה כבר כאן. "הכי היה לי קשה לאכול ביום כיפור, פחדתי ממש", היא נותנת את הדוגמה הקיצונית ביותר. "החזקתי חתיכת עוגה ביד ולא הצלחתי להכניס את היד לפה. אז פתחתי שוב את השיחה של הרבי וממנה הבנתי שהצום בטל. קראתי אותה, התבוננתי בתמונות של האדמו"רים שהיו תלויות לי כאן בסלון, ומהם קיבלתי את הכוח לאכול ביום כיפור".
כששרה מדברת על המצוות האלה, ארשת פניה רצינית. היא לא מתארת תחושת שחרור או פריקת עול אלא פחד, לצד אומץ להקריב את הערכים הכי בסיסיים ומהותיים עבורה כאישה חרדית, עבור האמונה והדרך שבחרה. אני נכנסת לביתה, לסלון אמריקני גדול, ומכל קיר ניבטת אליי תמונתו של הרבי מלובאוויטש. עיניי נחות על תמונה נוספת, של יהודי עטור זקן, בשחור־לבן. "זה אבא שלי", מספרת שרה. "הוא ישב בכלא הרוסי יחד עם אחיו 13 שנה בעוון הפצת היהדות".
היא נולדה בשם שטערנא שרה, על שם רעיית הרבי החמישי של חב"ד, למשפחה חסידית שורשית. יש לה שבעה ילדים, ועד לפני שנים אחדות היא עבדה כמורה בבית הספר של החסידות. "נולדתי בשכונה הזאת", היא אומרת. "אני זוכרת את הרבי מגיל ממש קטן. הייתי הולכת ל־770 (מקום משכנו – א"ש) בכל הזדמנות לשמוע ולראות אותו".
כמעט בכל משפט שלה נכנס הביטוי "הרבי מלך המשיח", וכשאני שואלת אותה איך הרגישה ביום פטירתו, ג' בתמוז, היא מתעלמת בקלילות. "אני ידעתי שהוא חי!" היא אומרת. "אני יודעת שזה רק ניסיון. לא הבנתי למה אנשים בוכים. רצתי לנקות את הבית והייתי בטוחה שמיד הרבי יתגלה כמשיח. היו עוד אנשים בלוויה שצעקו שהרבי חי ואפילו רקדו עם תופים".
מתי החלטת שהגאולה כבר כאן והתחלת להתנהג באופן שונה?
"בתקופה של פינוי גוש קטיף. כל כך קיווינו שלא יפנו חלקים מארץ ישראל, ואז יצא צום י"ז תמוז בשבת פרשת בלק. למדתי את השיחה שהרבי אמר באותה שבת. הוא התייחס לזה שהצום דחוי, הביא ציטוט מהגמרא שמדבר על הבחירה אם לצום והסביר שמתקרבים יותר לזמן ששון ושמחה".
שרה פותחת ומראה לי את המסכת המדוברת. "גם רבי יהודה הנשיא ביטל את צום י"ז תמוז וניסה לבטל את צום תשעה באב, כי זו הייתה תקופה טובה לעם ישראל בתקופתו", היא אומרת, ומזכירה גם את ההסתייגות מהצומות של חכמי אותה תקופה. "את מבינה? ידעתי שאנחנו כבר בתקופת הגאולה, שהרי אין שעבוד מלכויות. אף אחד לא אוסר עלינו לקיים מצוות. אז בשביל להרגיש את הגאולה בפועל הלכתי ל־770 בצום ואכלתי גלידה דווקא שם".
אכלת בהתרסה בבית כנסת, ביום צום.
"גם ביום כיפור עשיתי את זה. באתי עם בשר, לחם וקולה שקניתי בדרך וישבתי בין הנשים המתפללות ואכלתי. היה לי קשה לעשות את זה, אבל הרגשתי שזה מה שנדרש ממני. שכולם יידעו שהגאולה כבר כאן והצומות בטלים".
[...]