The Torah states that because of Leah's deceiving Yaakov to marry her - when he thought he was marry Rachel - he hated her. The majority of commentaries clearly understand this as not being literally true or that relative to his love for Rachel she was hated. In contrast there are a small number of commentaries from respected sources which understand that Yaakov literally hated her and wanted a divorce.
The first source cited claims that Yaakov actually hit her and verbally abused her. This is a very problematic assertion. I could not find any medrash or other commentatry that makes such a claim and it clearly goes against Chazal's many statements against either physical or verbal abuse.
The first source cited claims that Yaakov actually hit her and verbally abused her. This is a very problematic assertion. I could not find any medrash or other commentatry that makes such a claim and it clearly goes against Chazal's many statements against either physical or verbal abuse.
Tur (Bereishis 29:32): G-d has looked on my affliction. Concerning Reuven the verse said "G-d saw" while concerning Shimon it says "He heard". That is because originally prior to the birth of Reuven Yaakov would hit Leah. However once she had given birth Yaakov stopped hitting her - but he would verbally abuse her. When Shimon was born Yaakov stopped the verbal abuse also. That is why it says "He heard". Nevertheless he didn't get along with her until after Levi was born....
הטור (הארוך על בראשית כט:לב): כי ראה ה' בעניי. בראובן אמר "כי ראה" ובשמעון אמר (פסוק לג) "כי שמע", לפי שמתחלה, קודם שנולד ראובן היה מכה בה, ומשנולד נמנע מלהכותה, ועל כן אמרה "כי ראה", ועדיין היה מקנתרה בדברים, ומשנולד שמעון נמנע גם מזה, ועל כן אמרה "כי שמע", ועדיין לא היה מתחבר אליה, וכשנולד לוי נתחבר אליה, "על כן קרא שמו לוי (פסוק לה):
חתם סופר (בראשית כט:לב): ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי, ובמדרש רבה כיון שרימה אותו נתן דעתו לגרשה כיון שהי' לה בנים אמר לאמן של אלו אני מגרש, ועי' ברמב"ן דמייתי, משמע מהמדרש דעד שנולדו לה ב' בנים הי' דעתו לגרשה, וכן משמע מקרא דגם בשמעון אמרה כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה משמע עד לידת שמעון הי' עדיין שנואה ואמאי לא זז משנאתה בלידת ראובן מיד, גם מי עיכב בידו לגרשה טרם הי' לה שני בנים, גם לשון הקרא בשמעון אמרה כי שמע ה' ובראובן ראה ה', גם אמרה ויתן לי גם את זה אין לו מובן לפי פשוטו. הנה אחז"ל ספ"ב דנדרים דבני שנואה הוא מהמורדים והפושעים וא"כ הלא ראובן הי' ח"ו מבני שנואה. ותי' המהרש"א [במס' ב"ב קכ"ג.] לפמ"ש תוס' ביבמות ע"ו ע"א דלאה היתה מתעברת מביאה ראשונה ועדיין לא היתה שנואה שסבור שהיא רחל, ולא תיקשי א"כ ה"ל בני תמורה דכבר תי' מג"א סי' ר"מ שהי' נתכוון על זה הגוף אלא שהי' סבור ששמה רחל ע"ש, אלא דמ"מ קשי' לי ממשמעות הקרא ישאר הקו' על שמעין שהי' בן שנואה ח"ו, ע"כ נ"ל לחלק דוקא אם היא שנואה בהחלט אבל אם יש טעם לשנאתו והוא טועה בטעמו ואילו הי' יודע האמת לא היתה שנואה, א"כ קמי שמי' גלי' שהאיבה ההיא לית לן בה, והנה יעקב שנאה מפני שרימה אותו והי' סובר שהיא הולכת ע"ד אביה הרמאי, וכ' רמב"ן [כ"ט ל'] שהיא היתה כוונתה לש"ש שתנשא לאותו צדיק ומכ"ש למשאחז"ל שהיתה מתייראת שלא תינשא לעשו הרשע ויעקב לא ידע כוונתה בזה עי' רמב"ן, א"כ באמת אין כאן שנאה ולא הוו בני שנואה וא"ש. אלא מ"מ תשאר הק' על יעקב האיך שמש עמה לפי טענתו שהיתה שנואה בעיניו איך לא חשש שתלד לו בנים שנואים, וי"ל שע"ז בעצמו הי' סומך ובטוח שלא יארע לו כל און בדבר שנצטער בו כל ימיו שתהא מטתו שלמה:
ואם יתן לה ה' הריון שמע מינה גלוי לפניו ית' שכוונתה לטובה הי' ואין כאן שנאה למפרע:
מלבים (בראשית כט:לב): (לב-לג) כי ראה ה' בעניי, כי שמע כי שנואה אנכי. ר"ל שלפעמים יאמר שראה ה' ולפעמים יאמר ששמע ה', והוא אם הנענה ידע מצרותיו והתפלל עליהם, יתואר בלשון שמיעה, ובמקום שאינו מרגיש בצרתו רק ה' היודע תעלומות ראה בעניו ויוכח, יתואר בלשון ראיה, והנה לאה לא הרגישה תחלה שיעקב שנא אותה, ולא הרגישה רק חסרון אהבה לא שנאה, שאחר שעוד לא ילדה לא עלה בדעתה שישתעשע עמה כמו עם רחל אשר אהבה, וע"כ לא התפללה עדיין רק ה' ראה בעניה, וע"כ קראה שמו ראובן ע"ש הראיה, ולא אמרה ששנאה רק אמרה כי עתה יאהבני אישי, אבל אחר שילדה בן שחשבה שעתה ראוי שתהיה חשובה בעיניו כרחל, וראתה שלא נשתנה ענינה אצלו, הרגישה ששנא אותה והתפללה, ועז"א כי שמע ה' את תפלתי, כי שנואה אנכי:
הכתב והקבלה (בראשית כט:לב): יאהבני. הבי"ת פתוחה וראויה להיות צרויה (ר"ש ב"מ), ולדעתי נפתחה הבי"ת להורות שאיננה פעל עתיד לבד כ"א פעל מורכב מעתיד ועבר, כי בעבר יבא הנסתר עם כנוי מ"ב בי"ת פתוחה אהבני, וטעמו מעתה ימצאני אישי היותי ראויה להיות אהובה לפניו מאז בתחלת הנשואין וכאלו לא הייתי מעולם שנואה לפניו (זאללטע געליעבט האבען), ויבוא עד"ז בבלק ותראני האתון, עמ"ש שם. ואמרו (רבה פע"א) כיון שראה יעקב אבינו מעשים שרימה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה, וכיון שפקדה הקב"ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש, ובסוף הוא מודה על הדבר הה"ד וישתחו ישראל על ראש המטה, מי היה ראש מטתו של יעקב אבינו? לא לאה. והדברים מכוונים עם מ"ש:
העמק דבר (בראשית כט:לב): כי עתה יאהבני אישי. באשר היא לא ידעה שהיא שנואה אלא שאוהב את רחל ביותר. ע"כ חשבה שעל ידי הבן ישוב להראות לה התקרבות ביותר והקדימה לומר השם ואחר כך הסיבה ללמדנו שיש עוד טעם על זה השם והיינו כדאיתא בברכות מה בין בני לבן חמי:
פרדס יוסף (בראשית כט:לב): והנה קשה דמאי טעמא נקרא ראובן כי ראה ה' ושמעון כי שמע ה' מה נשתנה מראיה לשמיעה. וי"ל דמתחלה שנאה ופירש ממנה שלא לשמש עם השנואה, עד שהוכר עובר חזר לאהבה וכמו שכתב רמב"ן [כ"ט, ל"ב], אך בני אדם היו מלעיזים שהיא שנואה שלא האמינו שיעקב דר עמה, עד שנתעברה משמעון אז הוברר שאינה שונאה שלולי כן לא היה דר עמה. ואתי שפיר בתחלה אמרה ראה ה' בעניי זה פרישת דרך ארץ, על כן נתן לה הריון בלילה א' ומאז לא שנאה עוד, ולא ראה ה' דבר אך שמע בני אדם מדברים מוזרות בלבנה ששנואה היא זו, ויען כי שמע ה' כי שנואה אנכי על כן נתן לי בן שני לברר לכל כי אהובה היא, ועיין בספר אמת ליעקב לאדוני אבי זקני הגאון מליסא ז"ל בברכות [דף ה' ט"ג ד"ה ראובן] מה שכתב בזה דבר יקר ומהאריכות לא העתקתי. ועיין עוד שם בספר סמיכות חכמים [ברכות ז ע"ב ד"ה ואר"י] בזה:
אברבנאל (בראשית כט:לא): והנה השנאה ידוע שתראה לאדם מחבירו אם במעשים אם בדבור אם בשתי הדרכים האלה תצא השנאה מהמחשבה למציאות ויעקב היה שונא את לאה בשתי הדרכים רוצה לומר במעשים כי לא בא אליה רק בדרך מקרה וכן בשאר הענינים היה מתנהג עמה בדרך שנאה וכן היה מורה תמיד שנאתו בדבריו שתמיד היו בכעס ובגערה ומפני זה כשתלד לאה הבן הראשון קראו ראובן כי אמרה כי ראה י"י בעניי ראה המעשים שיעקב עושה לי. שהם מורים על שנאתו אותי ועתה יאהבני אישי רוצה לומר במעשיו. כיון שבי בלבד יקוים התכלית המכוון בזווג וידמה שעם זה היטיב יעקב מעשיו עמה אבל עכ"פ תמיד היה מדבר עמה בגערה וכעס ובזיון. ולכן כשילדה הבן השני קראו שמעון ואמרה כי שמע י"י כי שנואה אנכי רוצה לומר עם היות שבעלי לא היה עושה עמי מעשה שנאה תמיד היה מדבר עמי דברי שנאה וזהו מה ששמע השם ולכן נתן לי הבן השני הזה ועתה כבר סרה השנאה ולא תשאר לא בדבור ולא במעשה. וזה טעם ויתן לי גם את זה כי מלת גם הוא להסיר השנאה כראשון ולזה לא הזכיר גם את זה בזולתו מן הבנים כי כל אחד נולד לסבה מיוחדת ואלו השנים נולדה להסיר השנאה לגמרי מהמעשים ומהדברים. ולפי שבהסרת השנאה צריכה סבה לשתחייב האהבה כי לא בסור זה יבא זה לפי שלא כל בלתי שנואה הוא נאהב לכן אמרה שנולד הבן השלישי המחדש האהבה בינה ובין בעלה וזהו אמר' הפעם ילוה אישי אלי כי בפעמים הראשונים סרה שנאתו ממני בלידת ראובן ושמעון לא יותר מזה אבל עתה ילוה ויתחבר אלי בדרך חבה כי ילדתי לו שלשה בנים רוצה לומר כי הנה אברהם לא הוליד רק ב' בנים וגם מב' נשים שרה והגר ויצחק הוליד גם כן ב' בנים אבל אני ילדתי לו שלשה בנים שהם יותר ממה שדמה להוליד כי הוא היה בדעתו להוליד בני' כאביו ואבי אביו ואני עשיתי יותר מזה ובעבור שהיו שלשת הבנים האלה ראובן ושמעון ולוי מתיחסים לאהבתה עם בעלה אם להסיר את השנאה מביניהם ואם לתת התקשרו' אהבה וחשק ביניהם לכן כללה שלשתם במספר אחד באמרה כי ילדתי לו שלשה בנים שההלוות שזכרה לא היה בסבת לוי בלבד כי אם בסבת שלשתם ולכן אמרה כי ילדתי לו שלשה בנים והנה אמר על כן קרא שמו לוי להגיד שראובן שמעון לאה קראה שמם אבל לוי קרא שמו יעקב כי הוא בשמחתו הסכים עמה שילוה אליה. ואפשר לומר עוד שראובן בא להסיר השנאה מהמעשים ושמעון כדי להסיר השנאה מהדברים ולוי בא כדי להסיר השנאה מהלב והמחשבה ולכן אמר' ילוה אישי אלי שילוה אליה לדבר עמה מעניניו כאיש עם אשתו האהובה אצלו. ולהיות שלשתם להסיר השנאה מהמעשים ומהדברים והמחשב' אמרה כי ילדתי לו שלשה בנים שצרפם כלם כפי הכוונה בתולדתם ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלות השלישית והד'. ולפי דעת חכמינו זכרונם לברכ' היה יעקב יודע ונשיו גם כן מפיו שהיו עתידין לצאת ממנו י"ב שבטים נחלקים לד' דגלים ושיהיו מד' נשים לכן אמרה לאה עתה ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים רוצה לומר מעתה אין לו פתחון פה עלי שהרי נטלתי חלקי בבנים ויתכן שידע זה ממה שאמר לו במראת הסלם ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה שהוא רמז לד' דגלים בי"ב בנים כמו שאמרתי למעלה. האמנם אמרה בבן הרביעי הפעם אודה את י"י אפשר לפרש שהיתה כונת' שהבני' הראשוני' ידעה סבת לידתם שהיה ממשפטיו הש"י ורחמיו על כל מעשיו כי כן דרכו לרח' על העגומי' אבל עתה שנשל' המכוון שאני אהובה אודה את י"י ואתן שבח והודאה לשמו על עשו' הטוב הזה מבלי סבה והי' מתנת חנם על כן אודה את י"י לכן לא הזכירה טעם כלל בזה הבן ולא זכרו בו מנין הבנים. והיותר נכון לפרש שלאה בראותה צער העבור וצער גדול בנים והיו לה כבר שלשה. כאשר בא הבן הד' קצה בו כי היתה כבר אהובה ואין חפצה בבנים יותר ולכן אמרה הפעם אודה את י"י כאומר זה יספיק לי וכמו שכתב הראב"ע ולכן עמדה מלדת וכי היתה בזה כפוית טובה. והנה זכרה לאה תמיד בדבריה שם יי' ולא שם אלהים לפי שהיו כל המעשים אשר עשה עמה דרך רחמים לפנים משורת הדין ואתה תראה שאחרי שילדה לאה ארבעה הבנים האלה מפני שהיתה שנואה...