Times of Israel In a landmark decision, the Supreme Court ruled that husbands who refuse to grant a bill of divorce to their wives can be imprisoned for indefinite periods. A case that has been ongoing for 12 years brought about the ruling, which challenged a law that had only allowed for recalcitrant spouses to be slapped with up to 10 years behind bars.
The case in question involves a couple with four children who began divorce proceedings in 1995 after the woman alleged physical abuse. In 2000 the local rabbinical court handling the file ordered the husband to immediately grant his wife a Jewish bill of divorce, or get.
According to Jewish law, a woman who is refused a get by her husband is considered an aguna, a chained woman, and is forbidden to remarry.
When the man refused, he was arrested and imprisoned for 10 years, the maximum sentence allowed by the Law of Sanctions, which grants rabbinic courts the authority to apply pressure and impose punitive measures on recalcitrant husbands. Among other things, the court can revoke an offender’s driver’s license and passports, and even jail him, until he acquiesces.[...]
update - Rav Shlomo Dichovsky discusses the issue of get me'usa and various types of pressure [click link for full article]
update - Rav Shlomo Dichovsky discusses the issue of get me'usa and various types of pressure [click link for full article]
גט מעושהבעיית גט מעושה מתעוררת לפני שלב סידור הגט – בדיון על עצם ההסכמה לתת או לקבל גט. כששני הצדדים מסכימים, אין בכך שום בעייה; למרות שיש בתי דין המנסים גם במקרים כאלה לשלוח את הצדדים לשלום בית. לדעתי מדובר ב'ברכה לבטלה', בהקשר זה אני נוהג לומר ש'שלום בית עושים בבית', ולא בבית הדין!כשאחד הצדדים מסרב לסידור הגט, והמקרה המצוי הוא שהאשה מבקשת להתגרש ובעלה מסרב, אז מתעוררת הבעייה. כאן יש מדרגות שונות בפסיקת הדין:האפשרות הנמוכה ביותר היא דחיית התביעה לגירושין. כשבית דין פוסק כך, הוא למעשה קובע שהצדדים ימשיכו להתדיין בינם לבין עצמם, עד שאחד מהם יוותר.כשבית הדין מחליט שעל הבעל לגרש את אשתו, לפעמים המסקנה היא שאי אפשר לחייב גט, ואז רק 'ממליצים לתת גט'. ברור שמדובר בפסק כמעט חסר שיניים לחלוטין, שכן מה תקפה של המלצה זו? רבים מעדיפים לא לקבל את ההמלצה, ולהשאר בסרבנותם העיקשת.הדרגה הבאה היא 'חיוב גט' – פה מדובר בפסק בעל שיניים, יש לו משמעות כלכלית, למשל לגבי חיוב מזונות או צווי הגבלה.הדרגה החמורה ביותר היא 'כפיית גט'. בעבר היו 'כופין בשוטים', בימינו רק מכניסים למאסר (ואולי חבל שכן). עד שמגיעים לשלב זה שני הצדדים כבר מרוטים, סחוטים ומותשים; ובית הדין נוקט בצעד החריף ביותר שברשותו, כדי לשבור את עקשנותו וקשי ערפו של הסרבן, בתקווה שהמאסר יועיל.ברוב המקרים לא מגיעים לדרגה האחרונה, אלא נשארים באמצע.השו"ע )אבה"ע קנ"ד כא) הביא את מחלוקת הראשונים, אם ניתן לכפות גט במקומות בהם הגמרא לא כתבה בפירוש שכופים, אלא רק 'יוציא'. הרמ"א מסיק, שמאחר ויש מחלוקת בין רבותינו, אין לכפות בשוטים, אך ניתן לגזור על הציבור שלא ישאו ויתנו עמו. כלומר – כפייה עקיפה מותרת, מדובר במניעה של החברה לסייע לאותו עברין, ולא בפגיעה ישירה בו.הלכה זו הייתה במשך שנים רבות ללא יישום מעשי, שכן איך נוכל לגזור על כל הציבור, וגם אם נגזור – מי ישמע לנו? אך בחמש-עשרה השנים האחרונות המצב השתנה, שכן נחקק החוק ליישום פסקי דין רבניים, הקובע סנקציות רבות כנגד סרבני גט, ברוח הכפייה העקיפה שהרמ"א התיר: חסימת חשבון בנק, שלילת רישיון נהיגה, או שלילת רישיון עסק (למי שצריך רישיון כדי לעבוד, כגון רופאים, עורכי דין, וכדומה). באופן זה ניתן, לכאורה, לכפות גט בלי לחשוש לגט מעושה, כשהוחלט שהבעל חייב לתת גט לאשתו.אלא שברבים מהמקרים הגבלות אלו לא יעילות: יש אנשים שלא מחזיקים חשבון בנק, או שמנהלים את ענייניהם הכספיים על-ידי אדם אחר; על-פי-רוב נהגים הנוהגים ללא רישיון נהיגה (מכל סיבה שהיא) לא נתפסים; ברוב המקצועות אין צורך ברישיון עסק; וממילא אין בהגבלות אלו כדי להכריחו לגרש.בעייה נוספת, הקיימת ברבים מתיקי הגירושין, היא בעיית 'מאיס עלי'. מדובר בסוגייה שלמה בהלכה, השייכת בכל מקרה בו הצד התובע גט הגיע למסקנה שאינו מסוגל לחיות יותר עם השני, ללא בעייה אובייקטיבית שניתן לשים עליה את האצבע. בנושא זה קיימת מחלוקת בראשונים – הרמב"ם (אישות י"ד ח) פסק שכופים את הבעל להוציא אם האשה מאסה בו, שכן 'אינה כשבויה שתיבעל לשנוי לה'; אך רוב הראשונים דחו דין זה על הסף, וכדברי המגיד-משנה שם:"וכל מי שראיתי דבריו כתב שבדין הגמרא אין כופין את האיש להוציא, אף באומרת מאיס עלי; ועל זה הרבו בראיות ברורות, וקראו תגר על כל הנוטה מדבריהם, והם סבורים שאפילו נישאת בגט שנתן מחמת כפייה זו – תצא. וכבר פשטה הוראה הזו בכל ארצותינו...".ואכן, הן לשו"ע והן לרמ"א, אין לכפות על טענת 'מאיס עלי', אלא רק על המקרים המפורשים בגמרא (מומים, ניאוף וכד'). ברוב המקרים היום, הטענה היא בדיוק זו – הצד התובע חש מאיסה נפשית, בחילה נפשית וכדומה. לכאורה מדובר במקרים ללא פתרון, כיוון שכאמור אי אפשר לכפות באופן ישיר, וגם הכפייה העקיפה לא יעילה ברבים מהמקרים. הצדדים ממשיכים להתכתש, בבחינת 'ירעו עד שיסתאבו'.כאן ניסיתי להוביל מהלך של 'כפייה ללא כפייה'. פרסמתי את דברי ב'תחומין' ט"ו, תחת הכותרת 'מידתיות בכפיית גט'.טענתי התבססה על דעות באחרונים, שאונס ממון לא נחשב אונס גמור, וברגע שאדם מוכן לגרש את אשתו כדי להיפטר מתשלומים, מסתבר שאכן הקשר ביניהם רופף ונפשו לא קשורה בנפשה. הרב הרצוג התייחס למקרה זה, כשישב כדיין בבית הדין הגבוה לערעורים, ודייק מהרמ"א שאונס ממון לא נחשב אונס. גם הסברה מובאת בדבריו (ב'היכל יצחק'), שכמו שאדם עשיר יעדיף לשלם סכום סמלי ולא לגרש את אשתו, כך גם כל אדם; 'גט מעושה' שייך דווקא בפגיעה שאי-אפשר לסבלה, כמו ייסורי גוף או עונש ממוני כבד ש'מהרס אותו' וממוטט אותו לגמרי.מכאן שקנס שלא ממוטט את הבעל – אף אם מדובר בסכומים גבוהים דיים – לא נחשב כאונס לגבי כתיבת גט, והגט אינו מעושה!דברים דומים מצאתי ב'תורת גיטין' (קל"ד ד) וכן ב'אגרות-משה', לגבי אדם שהסכים לגרש על דעת שיתן סכום מסויים, ולבסוף הצריכוהו הערכאות לשלם יותר. הגדיל לעשות ה'צמח צדק' בתשובתו, שאפילו אם יש הפרש עצום בסכום המדובר, אין בכך כדי להפוך את נתינת הגט לנתינה פגומה ('קט"ו לעומת תקט"ו לא מחשיב אונס'). אדם שאוהב את אשתו וחפץ בה, יסכים אף לקבל מספר סתירות לחי (או קנס) ולא לגרשה. לגבי אדם שמוכן לגרש את אשתו כדי להימנע מקנס כזה (במידה ולא מדובר בהקרבה עצומה, זה לא קנס שהורס אותו!), מסתבר לומר שממילא לא חפץ באשתו ונכון לגרשה מרצונו.ניתן לצעוד אף צעד נוסף – הרב ישראלי, ב'עמוד הימיני', טען שבימינו מאסר הוא רק הגבלת חופש התנועה ולא הרבה מעבר לכך. אמנם, ברור שלא מדובר בחוויה נעימה, אך גם ברור שלא מדובר בסכנת חיים כבעבר (ואפשר שאכן היוצא מבית האסורים כיום, פטור מברכת הגומל). כשם שברגע שנפתח תיק גירושין מוגבלת יכולת היציאה מהארץ של שני הצדדים, כך גם מאסר (לזמן מוגבל!) יכול להחשב להגבלה גרידא. לכן לדעתי ניתן להציע לסרבן לא רק קנס, אלא גם עונש מאסר לשלושים יום, ובכך ייבחן: אם חפץ באשתו באמת ובתמים, יסכים לקבל על עצמו מגבלה זו; ואם הוא מוכן לגרשה על-מנת להימנע מישיבת בית הסוהר, כנראה שמלכתחילה רצונו היה לגרשה, וסירב רק כי רצה לצערה או לסחוט ממנה סכומים אלו או אחרים.דברי אלו עוררו התנגדות אצל חברי. כשהרציתי את הדברים בכנס לאחרונה, ניגש אלי דיין צעיר ואמר לי שלדעתו כל הנחת היסוד שלי שגויה – ברבים מן הבתים, כך טען, מלכתחילה לא קיימת תחושת דבקות חזקה בין האיש והאשה, וממילא כל צער קטן יכול להחשב כאונס גמור! במקום תגובה, סיפרתי את דבריו לאשתו; הנחתי שהיא כבר תסגור איתו את החשבון...