rav Yakov Kaminetsky said he knew nothing about Shalom Bayis

see Rav Klein's strong objections to the sefer

Rav Menashe Klein – critique of hanagos habayis

Rav Menashe Klein[1](9:310):[[

---

[1] שו"ת משנה הלכות חלק ט סימן שיא

בענין הנהגת הבית בין איש לאשתו

א' לסדר לטהר טמאים ולטמא טהורים התשל"ז בנ"י יצו"א.

מע"כ החכם המשכיל וכו' הרה"ג ר' צבי דוב טראוויס נ"י מאנסי נ"י. אחדשה"ט בכבוד הראוי לו.

ספרו המכונה הנהגת הבית קבלתי בזמנו ועברתי בו מקופיא ומצאתי בו כמה ענינים שהם לא לפי דעת תורה וההשקפה המקובלת לנו מאבותינו ורבותינו בהנהגת עניני ובניני הבית וגם נגד ההלכה בכמה מקומות האמנם כיון שלא היה אז זמן לעיין יותר אמרתי אולי משגה הוא ולכן לא כתבתי לו שום דבר עד שאתפנה קצת לעיין בו יותר, בינתיים בקרו אצלי כמה בני תורה ומתלמידי הישיבות וסתם בעלי בתים יראי ה' ובקשו ממני לכתוב דעת תורה בענינים אלו שראו בספרו הירוס בחיי המשפחה המקובלת אצלנו, שוב פנו אלי כמה מראשי ישיבות ורבנים ובקשו שאכתוב דעת תורה בענינים אלו כיון שראו בספרו שיכול להזיק ולהכשיל ח"ו בעיקרי התורה וכ"ש לצעירי הצאן אמרתי הגם כי אני טרוד מאד התפניתי לכתוב למע"כ מכתבי זה קצת להודיעו בכמה ענינים שלפענ"ד הם היפוך ההלכה ודעת תורה וההשקפה המקובלת אצל בני ישראל היראים והחרדים לדבר ה' ובהנהגת ביתם זו נשותיהם ולא אוכל להאריך בכל פרט דא"כ הייתי צריך לכתוב ספר חדש אבל מהמיעוט ידון על הכלל כולו ויאמין לי ידידי כי ח"ו אין לי שום כוונה בלתי רצויה כי אינני מכיר את מע"כ ולא דברתי עמו ולא ראיתיו עד הנה ולכן אין לחשדני שיש בזה איזה נגיעה או פגיעה אישית ח"ו לא מיניה ולא מקצתיה אלא למען ה' ותורתו וקדושת וטהרת ישראל וצנועת הבית הנני רואה לחוב להעיר במה שלפענ"ד צריך להעיר ולתקן. ולא פרסמתי הדברים כי חשבתי יותר טוב לכתוב למע"כ ובעצמו יתקן וממילא יהי' בדרך כבוד.

והנה פשוט מאוד שאין לך דבר גדול מלעשות שלום בין איש לאשתו ולא מצינו בכל התורה שהתיר הקדוש ברוך הוא ששמו ימחק אלא כדי לעשות שלום בין איש לאשתו והרמב"ן ז"ל בפ' נשא עה"פ ואת כי שטית כתב וטעם ואת כי שטית כי אין בכל משפטי תורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כיתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם והכלל שהוא נס וכבוד לישראל ע"ש באריכות, ופשוט דהטעם הוא בזה גם כמש"ל כדי לעשות שלום בין איש לאשתו ומי שיש בידו לעשות שלום ודאי שכרו מרובה מאד, אמנם אין לוותר בשביל השלום על דרך התורה ודרך דת משה בשביל זה והרי קיי"ל העוברת על דת משה יוציא ויתן כתובה ועיקר השקאת סוטה היתה לברר שלא נטמאה ואם נטמאה קבלה עונשה המגיע לה וכן פשוט דבכל שאר ענינים נמי ח"ו אין לנו לוותר על מצוות וחיובי תורתינו הקדושה ודת משה ומנהגי ישראל בדרכי הצניעות וקדושה בשביל ובכדי לעשות שלום בית ואם האשה או הבעל לא יסכימו לשלום ולדור ביחד רק באופן שהוא או היא יפסיקו לקיים מצוות ה' או דת משה או לשנותם לפי רצונם עליהם אמר הכתוב גרש לץ ויצא מדון ובגמ' כתובות ע"ב חשב במשנה אלו יוצאות שלא בכתובה ואחת העוברת על דת משה ויהודית ונפסק להלכה ברמב"ם פכ"ד מה"א ובש"ע א"ע סי' קט"ו ע"ש באריכות.

והנה עיינתי בספרו הנ"ל ודפדפתי בו וראיתי שרובו ככולו בנוי על שיטות המדעים החילונים הנקרא (סייקאלאדזשי בלע"ז) הגם כי שכל את ידיו בהקדמת הספר וכתב שכל דבריו והיסודות בנויים על פוסקים גמרות מדרשות, אמנם הרואה יראה למעשה אינו כן ואדרבה מתחלתו ועד סופו על פי רוב אם לא על הכלל כולו הוא היפוך דרך המסורה ושיטת חכמי המשנה והתלמוד ראשונים ואחרונים מפרשי התורה ונושאי דגלה וברוב מקומות הוא כותב גם נגד ההלכה המפורשת מבעלי הש"ע ונושאי כליהם, וכ"ש שהוא היפוך מדרכי הצניעות והפרישות והקדושה לפי מה שביארו לנו בזה חכמי האמת בעלי המסורה והקבלה האמתית מפי צדיקי אמת גאונים וחכמים שהם בנויים על תורת אמת על הפסוק קדושים תהיו ודרשו חז"ל קדש עצמך במותר לך שהוא מצות עשה ועיין רמב"ן עה"ת ריש קדושים דיש נבל ברשות התורה מלבד שהרבה דברים הם נגד ההגיון האנושי כאשר דברו אתי גם מבעלי האומנות (סייקאלאדזשי בלע"ז) שאמרו ג"כ שהוא נגד הגיון האנושי אפילו לפי הבנתם. עכ"פ רוב הדברים נבנו על יסוד חכמי האומות הנ"ל והיפוך דעת תורה כאשר אי"ה אבאר להלן.

ובאמת כי כן ראיתי גם בהסכמת ידי"נ הגאון הצדיק המפורסם מרן ר' יעקב קאמינעצקי שליט"א ראש ישיבת תו"ד שכתב וז"ל ואף על פי שאין לי ידיעה בחכמה זו וכו', ודקדקתי מה כוונתו שאין לו ידיעה בחכמה זו דאם כל דבריו בנויים על חכמת התורה כמבואר בספרים והלא מוחזקני בהגאון הנ"ל שליט"א שהוא בקי בכל חדרי תורה וא"כ מה זה שאמר שאיני בקי בחכמה זו אבל פשוט דבכיון כתב שאין לו ידיעה בחכמה זו שהיא חכמה שיצאה מבטן אחר ולא חכמת התורה והוא מה שקורין (סייקאלאדזשי) ולכן שפיר כתב שאין לו ידיעה בחכמה זו שהרי לא למד הגאון שליט"א בחכמת האומות ובבתי ספר שלהם, אלא האומר חכמה יש בעכו"ם תאמין ולכן כתב חכמה זו אבל פשוט שאם יש בזה ניגוד לתורתינו הקדושה ח"ו לסמוך עליה ואין להאמין, והגאון שליט"א סמך עצמו על מע"כ שמכירו שכוונתו לטובת הכלל ועוסק בחכמה זו ודאי יעשה כפי הראוי וע"פ התורה וא"כ כיון שלא כתב ע"פ התורה גם הסכמתו אינה כלום. גם בהסכמה שניה שיש לו מהבד"ץ כנראה שלא ראו הספר ועצם הענינים שהרי כתבו הם בהסכמה רק שהוגד להם בשבח שהגיע להם ע"י כתבים אבל לא ראו עצם הענינים אמנם על זה לא אוכל לדון כי לא ידעתי בבירור ולכן לא אחליט עד שיתברר לי.

ולמען האמת כי לולי שהייתי חושש מאש זרה ושיטות חדשות שרוצה ח"ו להנהיג בעניני אישות והנהגת בית ישראל ויבואו צעירי הצאן אשר לא ראו ולא ידעו ולא יבינו דרך האמת וישתו ממים הרעים מים הזידונים לא הייתי כותב כלל כי מה לי להתערב בחכמות עמים הנקרא (סייקאלאדזשי) ואם האמת שהם מיעצים להתנהג עם האשה כמו שכמ"ע כותב הרי הוא נגד ההגיון ונגד השכל האנושי הנארמאלי ושום אדם בר דעת עם שכל הישר איש או אשה לא יאמינו שהקב"ה ברא את האשה שתשב בקתדרה כל ימיה וברא את האיש לשרתה ולעבדה ולכבדה וליקרה ולשמחה ולעשות כל חפצה כל ימי חייה בכל עת ובכל שעה ולא יסיח דעתו ממנה הן בדיבור והן במעשה ואפילו כל מה שתעשה לנגדו לצערו ולבזותו ולמשול עליו יקבל על עצמו הכנעה יתירה ולא ימרוד ח"ו בה להגיד לה ולצערה במה שיגיד לה דעתו, חס מלהזכיר וכל אדם יודע שלא זו הדרך ישכון בו אור, והלא אפילו המן אמר להיות כל איש שורר בביתו, והאשה לעזר לו נבראה, לבנות ולא להרוס, ולא בכל עת שיראה אשתו מושלת עליו ויותר ויותר יכניע וישפיל עצמו תחתיה ויבטל מלימוד התורה ומכל מעשיו, ולא ירבה לו רעים ולא ילך אליהם, בקיצור יהי' עבד עבדים להמלכה ואז תהי' לו האשה אשה כשרה באולי, ובדבר הזה לא הייתי מתערב כלל ויעשה כל אחד כפי מה שרצונו לעשות.

אמנם היות כי נגע בדברי הלכה ורוצה להכניס שיטות אלו בדברי הלכה ומהפך בזה דברי אלקים חיים ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה ממש בכמה דברים בכדי להתאים שיטתו החדשה זו במקור ההלכה ולכן הוכרחתי לכתוב מכתב זה לאנשים כמוני בני תורה ויראי ה' שח"ו לא יאמינו לדברים אלו שהם נגד התורה והדעת תורה ויהדות. והגם כי אין אני חושדו שח"ו ברוע לב ובזדון סילף את הדברים וההלכה המפורשת בכמה מקומות ועיקם הדברים ופירש פירושים הפוכים אבל כבר כתב בספר הישר המיוחס לר"ת בשער השישי מדה העשירית וז"ל והמדה העשירית החכמות הרעות יש חכמות משחיתים האמונה כגון חכמת האפיקורסים כל אלה עובד ה' ירחק מהם בכל כחו כי בטרם שישיג מהם תועלת יאבד אמונתו וידמה למי שאבד חפץ בשביל אחר ולא השיג השני וכמה חכמים בעיניהם חשבו כי עלו למרום החכמה וחושבים כי עלו ועמדו בסוד גדול ויעלימוהו מזולתם ולא ידעו כי רחקו מן האמונה ולא יכירו הדבר כמו הבריא אשר הורגל במאכלים רעים לאהבתו בתענוגים ונשחת בטן אבריו והרכבת גופו ונשתנו פניו והוא לא ירגיש ויחשוב בעצמו בריא והוא קרוב למות כן המתעסק בחכמת הפילוסופיא המתנגדת אל האמונה תרחיקהו מעט מעט והוא לא ידע ע"ש מה שהאריך ולכן כנראה גם כאן מחמת שכבר הרגיל בחכמה זו ולמד בה שנים רבות ועוסק בה נעשה לו רגילות חכמה זו ונראית לו כאמת אמנם היות והוא סוף סוף ירא ה' ג"כ על כן חושב לסלף מאמרי חז"ל ופסוקי תורתינו הקדושה שיתאימו לפי שכלם וחכמה הנ"ל.

וראיתי למע"כ שם שכתב וז"ל ולרוב הבאנו מהספרים רק להטעים דברינו אבל בעונה"ר נחלקו החרדים לדבר ה' עד קוצו של יו"ד לשתי מחנות ולכל מחנה מנהגים ושיטות משלה הן במחשבה הן הדיבור והן במעשה והתרגלו שאם יראו דברי תורה מן המחנה השני' ובהשקפה ראשונה יבקרו הדברים מיד יסיחו דעתם מדברי התורה ההם ומכל הבנין סביבם והרבה פעמים לו היו מעיינים יותר היו מוצאים בדברים טעם ורואים את אמיתתם ולכן לא כתב שמות הספרים שהביא מהם דבריו כדי שיקבל כל אחד האמת ממי שאמרה והסתייע לעצמו מדברי הרמב"ם לשמונה פרקים שכתב קבל האמת ממי שאמרו ואפשר שאביא לפעמים מאמר אחד כולו מספר המפורסם בלשוננו וכו' ע"ש.

והנה בזה לבד כבר נהג שלא כדרך המחברים וח"ו להטיל דופי בבני ישראל דמפני שישנם שתי מחנות לא ילמדו מספריהם ופוק חזי מרן הבעל משנה ברורה שהי' ממחנה אשכנזים וכמעט לא זזה ידו מש"ע הרב הגרש"ז ז"ל שהי' ראש ממחנה החסידים וגם שאר גדולי הפוסקים ממחנה החסידים וכן מרן החזו"א ז"ל מביא ומפלפל בדבריהם ולהיפוך גדולי הפוסקים מהחסידים כולם מביאים דברי מאור עינינו הגאון מווילנא ושאר ספרי הגדולים האשכנזים עד לאחת והמ"ב נתקבל ביניהם כמו בין האשכנזים המתנגדים, וזה דבר ידוע ומפורסם. גם מה שהסתייע מדברי הרמב"ם ז"ל, הנה באמת כי זהו מגדולי ההשגות של הראב"ד על הרמב"ם ז"ל בהקדמתו על שלא הביא מקור הדברים וידוע שהרמב"ם ז"ל התנצל בעצמו שמעולם לא נצחו אדם חוץ מאומן אחד הראב"ד ז"ל ולבסוף ימיו בעצמו לא הי' יכול לזכור מקור הדברים והתחרט על שלא עשה מראה מקומות על דבריו עד שבאו נושאי כליו רבינו הגדול ה"ה והרדב"ז והכ"מ ועוד שעשו כל מה שבידם לציין מקור דברי רבינו הרמב"ם ז"ל וא"כ הביא סתירה לדבריו מדברי הרמב"ם, ומאז ועד היום דרך כל המחברים לציין מקורות דבריהם, והאיך חושב מע"כ שבספריהם לא ילמדו ובספרו ילמדו, וגם כי אטו מילתא זוטרתי היא מה שאמרו לעולם יאמר אדם דבר בשם אומרו הגם שמחפשים תירוצים לפעמים לישב מי שלא הביא דעת האומר בשם אומרו אבל לכתחילה לבנות בזה שיטה זה נגד השיטה המקובלת אצלינו ועיין רבינו הב"י שהביא כל הדברים ממקורו ובשם אומרו והרמ"א והש"ך והט"ז והפמ"ג עד אחרון שבאחרונים. אמנם לפענ"ד האמת בזה שלא הביא כל הספרים והמקורות כי רוב הדברים אינם נאמרים בספרים כי הוא מהחכמה החדשה שנתחדשה ומובא בספרי עכו"ם ומינים וא"א לציין דבריהם ולכן שכל את ידיו ולא ציין כלום.

וביותר נראה השערתי שעיקר הספר הנ"ל יסודתו (בוואמינס ליב בלע"ז) ולכן מתחלתו ועד סופו שופך סוללה על הבעל שיפיל עצמו תחת רגלי אשתו ועליו ואך ורק עליו מוטל החוב של שלום בית והגם שכתב שאין לאשה לקרוא בספר הזה מיד הוסיף ואם תקרא אז כיון שהיא תדע חובות בעלה יקיים הוא את חובותיו מפני הבושה כיון שידע שהאשה יודעת חובת בעלה לנגדה ויהי' גם מזה תועלת וא"כ בין תקרא ובין לא תקרא הצד השוה שבו שהאשמה תלוי' בצואר הבעל וכל זמן שלא יעשה עצמו כעפר תחת כפות רגלה לא יצליח ולעולם יהי' קטטה בביתו רק אם ישמע לה על הכל אז יהי' שלום בית. וכן המשיך ברוב הספר ובדף קע"א סיים ולכן זו היא העצה שבאמת האשה כל חפצה ורצונה לכבד ולעשות רצון בעלה ואם אין הנהגת נשותיהם אליהם כזו סימן שעדיין לא זכו האנשים ואחר כל פעם שנשותיהם אינן עושות כרצונם עליהם לפשפש בהנהגתם ואכן ימצאו מיד את אשר עיוותו כי כפי קושי החיים עם נשותיהם כך חיסרו הם בהנהגה הראויה מצדם וכל פעם שאין נשותיהם עושות רצונם הטעם הוא מפני שבאותו רגע לא היו מכבדים ומיקרים את נשותיהם כראוי ולכן לא זכו ולא עשו רצונם ויתקנו הנהגתם ויוסיפו לפשפש במעשיהם עד שנשותיהם יהיו תמונת הציור הנ"ל.

נתיב א

והנה טרם כל שיח כנראה שכח מה שכתב שם בעצמו שר' חייא ציערתו אשתו אפילו שכבד אותה כפי הראוי ע"פ התורה והאיך החליט בהחלטה מוחלטת שבכל פעם שאין נשותיהם עושות כרצונם הטעם מפני שבאותו רגע לא היו מכבדים ומוקירים את נשותיהם כראוי והוא סותר עצמו מיניה וביה. וביבמות ס"ג רב מצערא ליה דביתהו ובגמ' שבת י"א ע"א כל רעה ולא אשה רעה ובגמ' עירובין מ"א ע"ב ג' אינן רואין פני גיהנם אלו הן דקדוקי עניות וחולי מעיים והרשות ויש אומרים אף מי שיש לו אשה רעה ואידך אשה רעה מצוה לגרשה ואידך זמנין דכתובתה מרובה אי נמי אית ליה בנים מינה ולא מצי מגרש לה למאי נפ"מ לקבולי באהבה ופרש"י לקבלינהו באהבה דמכפרי עליה כלומר היסורים ולדעת מע"כ למה לא אמרו למאי נפ"מ לתקן מעשיו ולכבד את אשתו יותר ויכניע עצמו תחתיה עד שתעשה רצונו ותהי' אשה טובה ובכלל ליכא אשה רעה אלא בעל רע ואינו מתוקן לפי דעת מע"כ.

ובגמ' סנהדרין ק' ע"ב אמר רב יוסף מילי מעליותא דאית ביה (בס' בן סירא) דרשינן להו אשה טובה מתנה טובה אשה רעה צרעת לבעלה מאי תקנתיה יגרשנה מביתו ויתרפא מצרעתו ופרש"י דרשינן כלומר אמרינן להו בפרקא ומשמעינן להו לכולי עלמא כגון כל הני אשה טובה אשה רעה צרעת לבעלה מה תקנתו יגרשנה מביתו כך הלשון של ספר בן סירא ע"כ מבואר דלאשה רעה דרשינן להו בפרקא לבני אדם שיגרשנה מביתו ולא נתן להם עצת מע"כ.

ובגמ' ברכות י"ח מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ר"ה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות וכו' ע"ש וגמירי דכל מקום שנאמר חסיד אחד או ר"י ב"ר אילעי וכו', והנה תקן מעשיו ונתן פרוטה לעני בשנת בצורת וער"ה הי' והקניטתו אשתו עד שהי' לו לעזוב את ביתו וללון בבית הקברות בליל ר"ה זה נמי מפני שלא תקן מעשיו ולא הכניע עצמו לאשתו. ובויקרא רבה פ' בחוקותי פ' ל"ז מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני והקניטתו אשתו וברח ולא הי' לו במה להתפרנס בשביעי של ערבה הלך ושמט אתרוגין מיד התינוקות כדתנן תמן מיד התינוקות כו' והי' אותו חסיד עובר בספינה דרך כרך אחד והוצרכו לבית המלך לאתרוגין דמצוה לרפואה ומכרן ביוקר גדול וחזר לביתו ע"ש ובר"א בן חרסום בגמ' ב"מ שבקש על עצמו יסורים וכששמעה אשתו בדבר הניחתו והלכה לביתו.

ובגמ' יבמות ס"ג ע"ב מקרי ליה רב יהודה לרב יצחק בריה ומוצא אני מר ממות את האשה א"ל כגון מאן כגון אמך ומשני מתקיף תקיפא ועבורי מיעברא במילה היכי דמי אשה רעה אמר אביי מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא פי' שמכנת לו לאכול ומקללת ומגדפת עד זמן סעודה כדי לצערו רבא אמר מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבא פי' שנותנת המאכל על השלחן ומהדרא ליה גבא שלא לאכול עמו ומצערתו, ועל אשה שאינה נותנת לו לאכול לגמרי, לא אמרו כלל, כי זה אינה אשה כלל, שהבעל יצטרך לתקן לעצמו מאכלו, ואמר רבא אשה רעה וכתובתה מרובה צרתה בצדה דאמרי אינשי בחברתה ולא בסילתא פירש"י בחברתה ישא אחרת אצלה בחברתה מקבלת תוכחה יותר מבקוץ, ואמר רבא קשה אשה רעה כיום סגריר (יום ברד ורוח) ואמר רבא בא וראה כמה טובה אשה טובה וכמה רעה אשה רעה כמה טובה אשה טובה דכתיב מצא אשה מצא טוב אי בגוה משתעי קרא כמה טובה אשה טובה שהכתוב משבחה אי בתורה משתעי קרא כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה כמה רעה אשה רעה דכתיב ומצא אני מר ממות את האשה אי בגוה משתעי קרא כמה רעה אשה רעה שהכתוב מגנה אי בגיהנם משתעי קרא כמה רעה אשה רעה שגיהנם נמשלה בה, הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זו אשה רעה וכתובתה מרובה, נתנני ה' בידי לא אוכל קום אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא זו אשה רעה וכתובתה מרובה, בגוי נבל אכעיסם אמר רב חנן בר רבא אמר רב זו אשה רעה וכתובתה מרובה, ובספר בן סירא כתוב אשה טובה מתנה טובה לבעלה וכתיב טובה בחיק ירא אלקים תנתן אשה רעה צרעת לבעלה מאי תקנתיה יגרשנה ויתרפא מצרעתו, והנה בכל אלו התנאים והאמוראים שדברו מאשה רעה ובתקנתה ולא אמרו אפילו אחד מהם שהבעל ינשק כפות ידיה ויכבדה יותר וליקרה יותר ויותר עד שתעשה רצונו כי האשה טובה היא אלא הכל תלוי בבעל, אבל כולם נתנו עצות היאך להפטר ממנה, ואשה טובה שבחוה כולם יחד כולם הודו אותה.

ובגמ' ב"ב קמ"ה דרשו עוד כל ימי עני רעים זה שיש לו אשה רעה וטוב לב משתה תמיד זה שיש לו אשה טובה ובגמ' סנהדרין ק"י חכמת נשים בנתה ביתה זו אשתו של און בן פלת ואולת בידה תהרסנה זו אשתו של קרח וחשב שם שאשת און בן פלת הצילה את בעלה ממיתה משונה בעדת קרח ואשת קרח הסיתתו לחלוק על משה ונאבדו כולם מן העולם הנה מבואר דהאשה היא הגורמת לבעלה ומטה אותו הן לטוב והן לרע והכל תלוי בה ודלא כמש"כ מעלתו שהכל תלוי בבעל ואדרבה בנוהג שבעולם שהאיש כרוך אחר האשה שנאמר באחאב אשר הסיתה אותו איזבל אשתו (מ"א כ"א כ"א) ובב"ר ס"פ ט"ו הב"ד בס"ח סי' קל"ה מעשה בחסיד אחד שנשא אשה חסידה גמורה לימים גירשה הלך ונשא אשה רעה בת בליעל וזאת הלכה ונשאת לרשע גמור החסיד עזב מדתו ונהפך בעצת אשתו הרעה והרשע שב מרשעתו ונעשה חסיד גמור ע"י אשתו ע"ש ומבואר כי האדם הולך אחר אשתו ולכל אשר תחפוץ תטהו ובהחכם מכל אדם אמרו דנשים הטו את לבבו ומה"ט אמרו ז"ל אשה שמאל דוחה וימין מקרבת.

וז"ל הראב"ד בבעלי הנפש ואם ישאל אדם על מה שאמרו יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת כיון שנתנו חכמים מדת עונה לכל איש ואיש כפי כחו וכפי תענוגו כמו שהוא מפורש בכתובות מה תהיה עוד דחיית השמאל והקרבת הימין נשיב ונאמר כי מבלי דעת תוכן הענין נשאלה שאלה זו, ועתה נפרש תחלה מה הן יצר ואשה כי יש תועלת בפתרון הענין ואחר הפתרון נשיב תשובת השאלה יצר ואשה אמרו בפתרונם שני פנים יש מי שאומר יצר הוא התשמיש ואשה הוא שאר עסקי האשה כגון מאכליה ומשתיה ומלבושיה ותכשיטיה שלא ירגילוה למלא כל רצונה אך יגער בה פעם ופעמיים פן תכבד עולה עליו גם תועילה גערתו שלא תגבר עליו כי אין רעה חולה מרעת האשה כאשר תמשול על בעלה, ויש מי שאומר כי האשה הוא התשמיש והיצר הוא שאר תאות העולם שיעמוד האדם כנגדן ולא ימלא את נפשו מהן וכו' ויש ללמד מהן דעת וחכמה משניהם נלמוד כי התשמיש צריך שיהא בו דיחוי השמאל וכן אמרו במקום אחד אבר קטן יש בו באדם משביעו רעב מרעיבו שבע וכו' ואחרי שראינו את כל אלה שהאדם חייב לעשות חפצי אשתו ולשמחה במצוה זו בכל עת שהיא צריכה לה על כן התירוהו שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת פן תסיתנו לעבור על המדה ותמשיכהו אחריה אל הבלי העולם ויאבד מן העולם בעבורה וע"כ צריך האדם לשבור את תאותו ולהכניע את יצרו בדחיית השמאל כדי שלא יבא לידי איסור ויגיע לידי עונש ע"כ.

והנה מפורש מדברי רבינו הראב"ד ז"ל שלא ירגיל אדם למלא כל רצונה הן בתשמיש הן במלבושים ותכשיטים אך יגער בה פעם ופעמיים פן תכבד עולה עליו גם תועילה גערתו שלא תגבר עליו כי אין רעה חולה מרעת האשה וזה הוא היפוך ממה שהביא בשם הראב"ד בדף ל"ז ל"ח.

נתיב ב

גם מה שכתב בדף מ"א דרך דרוש אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו ובאשתו נמי עד שזוכה הרי היא ממש כאויבו דברים תמוהים הם וח"ו לומר כן דנשי ישראל הצנועות והקדושות הם אויבים על בעליהם ומבקשים רעתם וגם עוברים על ואהבת לרעך כמוך שגם להם נאמרה ואם היא ממש כאויבו אסור לו לדור עמה ובניה הם מט' מדות ואדרבה אמרו ז"ל אתתא בכל דהוא ניחא לה וכורתת עמו ברית מיד אחר החופה ועכ"פ ח"ו דהו"ל כאויבו, וגם מה שרצה לדרוש בהא דכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו היינו שאם אשתו נוחה הימנו דברים בטלים הם ואין צריך להשיב עליהם.

ובדף מ"ג הביא שם מעשה דקמחית (יומא מ"ז) שזכתה לז' בנים כהנים גדולים ואמרו לה חכמים במה זכית ואמרה מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי אמרו לה הרבה עשו כן ולא הועילו וברש"י בשם ירושלמי אשה צנועה ראויה לצאת ממנה כה"ג וסיבב את המאמרים כולם שהביא שם ממעלת אשה צנועה וסיים והכל תלוי בבעלה שאם מתנהג כראוי אז היא רוצה להתנהג כמותו וגם המאמרים פירש בכוונת פירוש זר, אבל הפשוט מה שאמרו שם בכוונת המאמרים שאמרו בתנחומא וישלח ו' כשהאשה מצנעת את עצמה בתוך הבית ראויה להנשא לכה"ג ותעמיד כהנים גדולים וע"ש בזמן שהיא צנועה בתוך הבית כשם שהמזבח מכפר כך היא מכפרת על ביתה וע"ש אימתי היא כגפן פוריה בזמן שהיא בירכתי ביתך ואם עשתה כן בניך כשתילי זיתים ותדא"ר (י"ח) כל זמן שאשתך בירכתי ביתך אינו דומה אלא לגפן שאין זזה ממקומה לעולם וכו' והכונה בזה פשוטה דרצ"ל דהעיקר לבת ישראל שלא תצא לשוק אלא תשב בבית בצניעות ולא תהא יצאנית ואין לזה שום שייכות עם צניעות של בעלה ועיין טור א"ע שפירש שהאשה עקרת הבית יושבת בזוית הבית והעיקר שכל כבודה בת מלך פנימה.

ובספר קב הישר פ' פ"א כתב וז"ל כי הוא זה כלל גדול כל אשה שהיא צנועה במעשיה ובמחשבותיה זכתה שיצאה ממנה נביאים ואנשי חסידים ואנשי מעשה וראיה מתמר וכל האשה אשר איננה צנועה במעשיה או שיש לה מחשבות רעים וזרות אזי יוצאי חלציה הולכים אחריה כי רחילא בתר רחילא אזלא ולכן נ"ל דמחמת זה כתוב בתורה כרחם אב על בנים ולמה לא כתיב כרחם האם על בנים כי טבע הזכר אשר הוא אוהב את בנו הוא מייסרהו כמ"ש הכתוב חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר כי כל איש אשר ייסר את בנו הוא אוהב לבנו כמו שהאריך ברבות פ' שמות ע"ש משא"כ האשה היא רך לבב ואינה רוצה שהאב יכה את בנו או המלמד ובעוד שתינוק קטן אמו נותנת לו כל חפצו וכל משאלות לבו ואח"כ כשיגדל הנער הוא מבקש למודו ואח"כ יצא לתרבות רעה והכל הוא בגרמא דאשה וראיה שמעתי מעשה נפלא שהרמב"ן ז"ל כתב בספרו דרוש אחד ואמר כל בר ישראל שהמיר דתו ועובד איזה ע"ז מן האומות אזי צריך לידע שאותו הבן אינו מזרע ישראל הוא כי בוודאי הוא מזרע האומות או בן תמורה ולא היו ימים מועטים עד שהמיר בן אחד מבני הרמב"ן את דתו ואז שלח האפיפיור אחר הרמב"ן ואמר ראה הדרוש שלך שנדפס מקרוב ועתה נכשל זרעך בדבריך ואז הלך הרב הרמב"ן ז"ל לביתו סר וזעף וכשבא לביתו היה יושב ובוכה על הארץ והיה מסגף בסיגופים גדולים והי' יותר מצער על הדרוש שהדפיס יותר מצער בנו שהמיר דתו ולא היה אוכל ושותה כמה ימים עד שבא אשתו אליו והיתה מדברת על לבו שלא יהי' בצער כי פעם אחת היתה הולכת לבית הטבילה שהיה רחוק מביתה כשהיה לילה היתה רוצה לילך לבית בעלה אז ראתה שר אחד את הוד יפיה וצוה השר לעבדיו שיקחו האשה לביתו והיה השר מאנס אותה וממנו מתעברת ואם לא תאמינו לי הרי יש אצבע שלו עדיין בידי שגרסתי בשניי את אצבע שלו וכששמע הרב הרמב"ן ז"ל את דברי אשתו אז קם מהארץ והיה שמח שמחה גדולה ואמר לאשתו נחמתני אז תכף אזר כגבר חלציו והלך להאפיפיור וספר לו דברים האלה ותיכף שלח האפיפיור לאותו השר ובא אליו והיו על ידיו בית היד שקורין הענטשיך וצוה האפיפיור להסיר ההענטשיך מעל ידו ולא רצה השר ואז צוה האפיפיור לעבדיו להסיר בית היד שקורין הענטשיך בחזקה מעל ידו אז ראה האפיפיור שחסר אצבע אחד מידיו ושאל אותו מה טיבה של אצבע זו אז הודה השר שפעם אחד היה מאנס את אשת איש אחת מבני ישראל והיתה האשה גורס את אצבעו בשיניה אז אמר הרמב"ן ראה שהתורה שלנו הוא אמת ודברי חכמים ודברי ה' הן אמת על כן מן המעשה זה נלמד שהכל תלוי בהאשה כי לפעמים יש אדם רשע ויש לו אשה צנועה יהיה לו בנים טובים צדיקים וישרים ולפעמים יש אדם צדיק ויש לו אשה רעה ויש לו בנים רשעים ומה"ט כתב החכם בן כסיל תוגת אמו, עכ"פ מבואר כי רחילא בתר רחילא אזלא והאשה הגורמת לכל.

וז"ל הרמב"ם פי"ג מהל' אישות גנאי הוא לאשה שתהא יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות ויש לבעל למנוע לאשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם או פעמיים בחודש לפי הצורך שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה עכ"ל.

גם מה שסיבב מאמר חז"ל איזה אשה כשרה כל שעושה רצון בעלה שהוא ע"י השפעה שמשפעת ממנו לא ידענא פירושו בזה והרי פשוט הענין שחז"ל אמרו על אשה כשרה שתעשה רצון בעלה וע"ד שאמרו נדרים ס"ו ע"ב בההוא בר בבל דסליק לא"י ונשא אשה ואמר לה בשלי לי תרי טלפי פי' שני רגלי בהמה ובישלה לו שני עדים (שלא הבינה לשונו) וכעס עלה, למחר אמר לה בשילי מדה גדולה בשלה לו הדר אמר לה אייתי לי תרי בוציני הוא סבר אבטיחים והיא לא הבינה והביאה שתי נרות וכעס שנית, אמר לה שברינהו על ראש הבבא כלומר האסקופה והיא סברה אבבא בן בוטא ואמר לה בבא בן בוטא מאי האי א"ל כך ציווני בעלי ואמר עשית רצון בעליך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא ופשוט דזה הכוונה דהגם שבעלה כעס עליה והיא בתמימותה עשתה רצון בעלה וזהו אשה כשרה אבל אשה שאחר שבעלה מנשק לה כפות רגליה ועושה רצונו ואם לאו אינה עושה אלא אדרבה מציקה לו עד למות אין זה אשה כשרה אלא אדרבה ההיפוך שאינה שומעת לו אלא רוצה שהוא ישמע לה וזה פשוט מאד.

נתיב ג

בפרק ה' יצא להסביר כמה גדולה מצות שיחה ושחוק וקלות ראש עם אשתו ובדף ע"ז היוצא לנו מכל דברינו שמצוה גדולה על הבעל לשמח את אשתו על ידי בדיחות וקלות ועל ידי רבוי שיחה וריצוי כאשר צריכה לריצוי, ואני אומר ישתקע הדבר ומשנה מפורשת היא אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו הנה מפורש אמרו שאסור להרבות שיחה עם האשה וכל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו וסופו יורש גיהנם וכ"ש קלות שאמרו שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לידי ערוה ומה שהביא מא"ע סי' כ"ה לריצוי של קודם תשמיש ועל זה מסיים וכך צריך הבעל להתנהג עם אשתו כל הזמן ח"ו שיצטרך האדם להרבות בשיחה בטילה ובקלות ראש עם אשתו כל הזמן והוא איסור ולא היתר וכבר אמרו כי ברוב דברים לא יחדל פשע ואמר החכם גם אויל מחריש חכם יחשב ואמרו סייג לחכמה שתיקה ואמרו מלה בסלע שתיקה בתרין ואמר החכם כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה הנה אפילו המגודל בין החכמים והוא חכם אפ"ה ראה שגם לחכמים ליכא טוב משתיקה וכ"ש למי שאינו חכם וזה אפילו לאנשים ואמרו ז"ל בגמ' יומא כל השח שיחה בטלה עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים אלא בדברי תורה וכ"ש עם נשים שאסור משום ואל תרבה, ונשים דעתן קלות ונטלו ט' קבין שיחה (קידושין מ"ט) וברכות מ"ח וכ"כ למה מפני שנשים דברניות הם, וכ"ש שא"א לעולם לדבר חכמות ואם תדבר בכל עת א"א שלא תרבה לדבר שטותים והבלים ותתגנה על בעלה ואמרו ז"ל הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה אלא שכל המנבל פיו עתיד ליתן את הדין. ועיין ספר שבט מוסר (פכ"ד ת"ז) לא תרבה האשה לדבר בפני בעלה. וכתב רבינו יונה בס' היראה איזה רבוי שיחה שאסרו ז"ל כאותו ששאל לברוריה באיזו דרך נלך ללוד אמרה לו גלילי שוטה היה לך לומר באיזו ללוד והנה ע"ז אמרו אל תרבה שיחה באשתו.

ולא עוד אלא שעשה לו עונה מהדיבור ובדף קנ"א כתב מע"כ גם מן החיוב לפקדה דביבמות על מאמר ריב"ל דחייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך ואפילו סמוך לווסתה ופי' הפקידה בדברי רצוי והכי ר"ל וכמה יש לפוקדה עונה וכ"מ בעירובין ס"ג דשייך פקידה בדברים אפילו באשתו נדה דקאמר כל הישן בקילעא שאיש ואשתו ישנים עליו הכתוב אומר ואת נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה ומוקים לה תלמודא אפילו באשתו נדה דסד"א דחיישינן שמא ירגילנו בדבר עבירה קמ"ל דלא חיישינן וגם ר"ל כאן הכי אף על גב דאמור רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לווסתה וסד"א שמא יבעול מתוך רבוי דברים ויעבור על דת מצות חכמים קמ"ל ע"כ, ומזה הרבה והאריך לברר דהדיבור הו"ל בכלל עונה וממילא כיון שרוצה האשה לדבר בכל עת הו"ל אשה שמבקשת יותר ולא מתפייסת בכך ולכן חייב לשמחה אפילו שלא בשעת עונתה ואפילו היא מעוברת וכשהיא צריכה לאותו מעשה וכפרש"י אם רואה שמתאוית לו ע"כ. ובזה מיעץ להבעל שיתחיל לדבר מיד בקומו בבוקר עד שיחטפנו שינה בלילה ואפילו הוא מצטער משינה מ"מ לא יפסיק מלדבר אליה ולכן אל יפסיק הבעל מלדבר עם אשתו שמפטפטת ואף אם גמרו הענין שדברו אלא שרואה שרוצה להמשיך יניח לה ואל יטעון שאינו רוצה לבטל מלימודו שאם יפסיקנה ויחזור ללימודו יכשל בכל הנ"ל ולא יקיים לפוקדה ולכבדה ואם בוערת בו אהבת תורה ידבר עמה על הטעלעפאן ויהרהר בדברי תורה וכיוצא בו ועוד ועוד.

נתיב ד

ובאמת כי אין אני רוצה לדחות לשם דחי' אבל מאד אני מצטער שיצא ממש מגדרו ומגדר התורה בכלל ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה ורוצה להתיר הרצועה בקשרו נימה בנימה בדברי שגעון ואטו הבעל נברא לשוח דברים בטלים ולבטל בשביל זה מתורה או שהאדם נברא לשמש את האשה או לשמש את קונו ואם יהי' לו אשה דברנית שתדבר כל עת אליו ישת אליה פניו וישב ויבלה הזמן ולא ילמוד תורה, וכי כך הוא עושה גם כשצריך לילך לעבודה אז היא יודעת שאין צריך לדבר אתו כי אז הוא צריך לעשות פרנסה לביתו וא"כ האיך אין היא יודעת שללמוד תורה הוא כמה פעמים ואלף אלפי פעמים יותר חשוב ואם אמרו ז"ל הרואה באשתו שהיא יראת ה' ומתאוה לו והתירו לעשות צרכה אבל אטו זה בכל עת ובכל שעה וכי זה היא אשה יראת ה" וכ"ש בעת נדתה, ושיבטל מלימוד התורה ויפסיק מלימודו עבורה אשר אמרו עלי שיח שמאכילין אותו גחלי רתמים על שהפסיק באמצע הלימוד ואדרבה האשה צריכה לדעת שלימוד התורה קודם מכל וח"ו להפסיק הבעל מלימוד התורה שזה גם מצותה שמקבלת חצי שכר וח"ו להפסיק מלימוד התורה בשביל לדבר דברים של מה בכך עם אשתו, אם לא שהוא ענין של פק"נ וכיוצא בו. ואין אלו אלא דברי הבל ורעות רוח.

ובש"ך יו"ד סי' קצ"ה חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה וכו' ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה (אפילו בדברים) ובביאור הגר"א שם ז"ל באבות דר"נ ה"א ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב וכו' עכל"ק. הנה מבואר באבדר"נ ובביאור הגר"א דאפילו לדבר דברים בטלים בעת נדתה הוא בכלל לא תקרב ועובר בלאו כשמדבר עמה מה שאינו מוכרח ומדברי התוס' אין קושיא כלל לדידן כמובן. עכ"פ פשוט כל ערום יעשה בדעת ואין ללמד לבני ישראל לדבר דברים בטלים שמביאין אח"כ לבאר שחת כמבואר בתנא ואל תרבה שיחה עם האשה וכל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו וסופו יורש גיהנום אלא כל דבריו יהיו במדה ומשקל לכל וכ"ש עם אשתו, ומה שרצה לומר שהאשה לא גרעה משיחת שאר בנ"א ואדרבה טובה היא לדבר עמה בכל עת שמקיים עוד כמה מצות, דבר זה שגגה גדולה הוא מתרי טעמי חדא דאפילו מצד דרך ארץ שכתב מעלתו הרי ודאי בכל אדם נמי אם יבא פעם או פעמיים ישמע לו אבל אם יבא ויבטלו בכל שעה ובכל זמן ויבטל אותו ממלאכתו ומלימוד תורתו ודאי לא ישמע לו רק אם יקרה בדרך מקרה שיבא אליו מדרך בנ"א לדבר איש אל רעהו וגם בזה החכם עיניו בראשו ובמדה ובמשקל, ואמר החכם שלמה המלך ע"ה הוקר רגלך מבית רעך, ואם מצד הלכה פשוט דאינו דומה שיחת האשה לשאר בני אדם דבשאר בני אדם לא אמרו עליהם אל תרבה שיחה, ובאשתו אמרו אל תרבה שיחה ובשאר בני אדם לא אמרו וגורם רעה לעצמו וסופו יורש גיהנם ובאשתו אמרו וגורם רעה לעצמו וסופו יורש גיהנם והגם דבסתם שיחה בטלה נמי אמרו ודברת בם ולא בדברים בטלים אבל לא הזהירו חז"ל יורש גיהנם.

וז"ל רבינו יונה בפי' המשנה אבות פ"א מ"ה ואל תרבה שיחה עם האשה ששיחת הנשים מביאה לידי הרהור עבירה וביטול תורה באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו (כמרז"ל באבדר"נ) באשתו נדה אמרו ק"ו באשת חבירו ר"ל שלא ירבה דברים עם אשתו נדה שמא יתגבר עליו יצה"ר ויבא לידי פשיעה וק"ו באשת חבירו שיצרו תקפו עליה ביותר שאם בזאת שלמחר תהא לו מותרת ודומה לו פת בסלו אמרו כ"ש באשת נכרי וכו'. ונראה לפרש כפשוטו באשתו אמרו שלא להרגילה בדברים לעולם כדי שלא יהא מצוי עמה בכל יום שאין לאדם להיות עם אשתו להנאתו אך לקיים המצוה להפריש בין האדם ובין הבהמה כמו שאמרו במסכת ברכות גבי בעלי קרי שלא יהו מצויין עם נשותיהן כתרנגולין והיא מדת הפרישות המביאתו למדרגות העליונות כדאמרינן פרישות מביאה לידי טהרה. מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו כלומר גורם שהיצר מתגבר עליו שנקרא רע וזה האיש גורם הרע לעצמו שנתן לו מקום והזדמנה להדבק בגופו על ידי השיחה והפריץ על המדות יותר משאר בני אדם שפעמים יצר מתגבר עליהם אבל בשלא יעשו הם דבר גורם ולא הגרמת עצמן תפתח עליהם הרעה ובוטל מדברי תורה כי מחשבת התורה לא תכון לנגד עיניו בעוד לבו פונה אל האשה ולא לשיחתה כי הן שתי מחשבות שאין הלב סובלתן כאחד. וסופו יורש גיהנם שסוף בא לידי עבירה אחר אשר בשרירות לבו הולך ומרבה דברים על פנים יעשה חטא וירד שאולה וזהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ז' כ"ו) ומוצא אני מר ממות את האשה וגו' ר"ל כי המות יסירהו מן העולם מחיי עולם קטן אבל האשה תאבד הנפש לעולמי עד הנה כי היא מר ממות אשר היא מצודים וחרמים האדם כיון שמביט באשה נלכד הוא ברשתה אשר היא מצודה ולא יכול להמלט ממנה כי האיש רואה אשר חשקה לבו ואינו רואה מה יהי' לו עליה באחרית הימים כמו שאמר הפייטן יונה פותה הולכת במדבר רואה את הבור ואינו רואה את המכבר וחרמים לבה כשהיא חושקת את האדם בלבה אפילו אם לא יחשוק אותה ומזלו הרע של זה האיש גרם שתחשוק היא בו אסורים ידיה שאם אחזה בידיה כבר לקוח הוא בבית האסורים ושוב אין לו תקנה ע"ש.

והרמב"ם שם בפיה"מ וז"ל באשתו אמרו ידוע שהשיחה עם הנשים על הרוב הוא בעניני המשגל מפני זה אמר שהרבות השיח עמהן אסור כי הוא גורם רעה ר"ל שיקנה פחיתות מדות לנפשו והוא רוב התאוה ובוטל מדברי תורה מבואר הוא שמאבד הזמן בעסקים אחרים וסופו יורד לגיהנם בעבור שתביא עליו זאת השיחה מן המרי ויתחייב עליו העונש.

והראב"ד בבעה"נ בשער הקדושה (דף 82) כתב דאפילו באשה שצריך לרצותה לפני תשמיש שמותר לדבר עמה לרצותה כגון שהי' לו כעס עמה שמותר לרצותה בכל ענייני ריצוי אבל אם אינו צריך לרצותה אינו רשאי לדבר עמה בדברים אחרים חוץ מדברים הצריכים לתשמישה של אותה שעה ואם ספר ושמש עליו אמרו מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין. עוד בשער הפרישה שם (דף 14) כתב רבינו הראב"ד ז"ל בסופו הנה השלמנו כל הפרישות ומצאתי מכללן תשע וכו' מוסף עליהם הנדה שהוא חייב בכל מיני פרישה בחבוק ונשוק ובדברים בטלים וכו' הנה דבשעת נדתה חיוב הוא יותר להפריש עצמו מלדבר עמה והוא אחת מהפרשות שחשב בין תשע ההפרשות והיינו כמו חבוק ונשוק הכ"נ הפרשה מדברים בטלים והוא אפילו ממה שמותר בשעת טהרתה.

והרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ב כתב וז"ל תניא בנדרים פ' שני אל תרבה שיחה עם האשה שסופך בא לידי ניאוף רבי אחי בר' יאשי' אומר כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה וכל המסתכל בעקיבה של אשה הויין לו בנים שאינם מהוגנים אמר רב יוסף ובאשתו נדה. עוד שם וז"ל ועוד הקלו ליוצא בדרך וכו' ויש מי שאומר שלא התירו ביוצא לדרך אלא דבר הרגל אבל תשמיש ממש אסור ע"ש ומכלל דמי שאינו יוצא לדרך שאסור בשעת עונתה דברים כאלו אסורים והיינו רבוי שיחה וזה ברור מאד.

והא לך לשון התוי"ט אבות מ"ה פ"א אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו דברי ר' יוסי בן יוחנן הן שדבריו שהיה אומר דברי קבלה עד מסיני והיינו נמי דעל מכאן אמרו חכמים וכו' מפרש הרע"ב רבינו הקדוש כתבה ולא פי' כן אדהכא פי' דהו"ל קבלה למשה מסיני ובעל מדרש שמואל כתב דרבינו הקדוש אמרה וכ"כ עוד בשם רבינו אפרים, וכתב עוד שם כל זמן שאדם מרבה וכו' גורם רעה וכו' בשם מדרש שמואל כל זמן בין בהיות אשתו טהורה בין בהיותה בימי טומאתה אין ראוי להרבות עמה דבורו כי אם היא נדה וטמאה הדבור מביאו לידי תאוה והתאוה לידי מעשה ואין לך רעה גדולה מזה שגורם רעה לעצמו ואם היא טהורה יותר טוב היה שהזמן ההוא שיושב בטל בשיחה בטילה יהא עוסק בתורה וז"ש ובוטל מדברי תורה כשמרבה שיחה באשתו טהורה ע"כ, וע"ש שהביא בשם האברבנאל כעין זה, ובשם רבינו יונה כתב כל המרבה שיחה וכו'.

והנה ביארו לנו חז"ל שריבוי שיחה עם אשתו גורם רעה לעצמו וסופו יורש גיהנום וע"ש מה שהאריכו עוד בביאור הדברים ועכ"פ פשוט מכולהו ראשונים ואחרונים דאין להרבות שיחה עם אשתו ולא מיבעיא בשעת טומאתה שהדבור מביא לידי תאוה והתאוה לידי מעשה ואין לך רעה גדולה מזה ואפילו אם יתגבר עצמו על היצר ולא יעשה דבר עבירה בעצם אבל מידי הרהור לא יצא וכ"ש בימי נעורים וח"ו יבא לידי קישוי לדעת ולפעמים לידי הוז"ל ר"ל ומי יודע עד היכן הדברים מגיעים לבד הפגם שפוגם הדיבור באשה נדה שאפילו אומות העולם היו מתרחקים מהם בשעת נדתן כמבואר כל זה בהתורה הקדושה.

וימחול נא לעיין בא"ע מסי' ע' עד סי' פ"ו ויראה שם החיוב שיש על שניהם זה נגד זה והי' כדאי לפרסם להם את זה ולהגיד החיובים שיש להאנשים נגד הנשים והחיובים שיש להנשים נגד בעליהן אבל בכל הש"ע לא מצאתי ולא בפוסקים הלכה כזו שהעלה בספרו שאם האשה מסרבת לקיים חיובה או להיפוך שיעשה לה כבוד ויקר בשביל זה רק בספרי העכו"ם יוכלו למצוא כזה.

עוד ראיתי בדף קס"ב שכתב דביוה"כ היצר גדול יותר מבשאר ימים, ואחר הסליחה שכח מה שאמרו דביוה"כ אין היצה"ר שולט כלל בישראל דלא ניתן לו רשות. ומיהו במהרי"ל הל' יוה"כ כתב דדוקא עבירות של יו"כ ל"ל רשות לאסטוני אבל של כל השנה יש לו רשות ועיין רוקח סי' רי"ז בסופו ופדר"א בפמ"ו שוב ראיתי דהוא מחלוקת דהמהרי"ו סי' קצ"א וסי' קצ"ב כתב דביום זה בנ"י כמלאכים שאין יצה"ר שולט בהם ונמצא העושה בו עבירה כפול ומכופל ובא"ר סי' תרכ"ב סק"ב תמה עליו (מיומא י"ט) דאיבעילו כמה בתולתי בנהרדעא ובגמ' אמרו הקדוש ברוך הוא מאי אמר לפתח חטאת רובץ ופרש"י יצה"ר מחטיאו בעל כרחו ושטן מאי אמר א"ל שטן ביוה"כ לית ליה רשות לאסטוני הרי דשולט היצה"ר ומחטיאן אפילו ביוה"כ אלא דאין לו רשות להסטין ולקטרג ואדרבה נ"ט דשולט יותר כדי שיעלה הקטרוג ממילא ע"ש ובדע"ת סי' תר"ו ועיין פר"ח סי' תר"ו נראה דא עכ"פ במחלוקת שנוי' ובמקום אחר הארכתי לבאר כהשיטות דאינו שולט ביוה"כ וכמהרי"ו הנ"ל.

עוד שם באותו עמוד כתב שאם אשתו לפעמים מטפלת באורחים שבאו לביתו עד כדי ששוכחת שיש לה בעל וכל דעתה נתונה רק לאורחים בלי שים לב כלל לבעלה נותן לו מע"כ עצה להבעל שיזדרז להראות לחברים כמה שהוא מכבד את אשתו וגם זה לא ראיתי בש"ע שלי שיש חיוב על הבעל להראות לחברים האיך הוא מכבד את אשתו בכלל וכ"ש כשהיא מבזהו ובפ' כי תצא בספרי ואמר אבי הנערה את בתי נתתי לאיש הזה מלמד שאין רשות לאשה לדבר בפני האיש ועיין רש"י ובשפ"ח שם ואדרבה האשה לעולם אין לה להתערב בין האנשים כל שאפשר וע"ד שאמרו אין משתמשין באשה כלל. ובתורה כתוב כשקבל אברהם אבינו אורחים אמרו אי' שרה אשתך והשיב הנה באהל ובפ' כי תצא ואמר אבי הנערה בספרי מלמד שאין רשות לאשה לדבר בפני האיש ופי' הרא"ם מדלא אמרה הנערה אל הזקנים הנה האיש הזה שם לי עלילות דברים ועיין שפ"ח ולפענ"ד מדכתיב ולקח אבי הנערה ואמה א"כ הצריך לתרוייהו שיקחו את בתם ולבסוף לא כתיב אלא ואמר אבי הנערה ולא אבי הנערה ואמה שתרוייהו יאמרו ועכ"פ תדבר האשה אחר שיגמור בעלה ואמר מלמד שאין רשות לאשה לדבר בפני האיש אפילו האיש כבר סיים דבריו ובכלל מה להם לחבריו עם אשתו ועיין רבינו יונה בספר היראה אות רנ"ד וז"ל אל תשבח אשה ביפיה בפני חבירך פן על ידך יחמדנה וכתיב לא תחמוד קרי ביה לא תחמיד וע"י שישאשר מעשיה וישבחוה יחמוד לה לאחרים הרי אדרבה מבואר שאסור לשבח את אשתו בפני חבריו, ופשוט שאם האשה שוכחת מבעלה לגמרי כשיש שם אורחים בלי שים לב כלל לבעלה דברים יש בגו באשה כזו והאיך זה מתאים עם דברי ברמב"ם בפט"ו מה"א שהביא מע"כ בעצמו בהקדמה אחר שכתב חובת האיש לכבד אשתו יותר מגופו ולאהבה כגופו כתב ז"ל וכן צוו על האשה שתהי' מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהי' עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו ויהי' בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל מה ששונא, ואיזה שר ומלך הוא אצלה עד ששוכחת שיש לה בעל וכל דעתה נתונה לאורחים ולמה לא מיעץ מע"כ את הבעל שיקח ספר הרמב"ם ויראנה שזה חובתה רק מיעץ לבעל שיכבדה ביותר מדאי היפוך ממה שכתב הרמב"ם ז"ל ואגב באיש כתב הרמב"ם לכבדה יותר מגופו ובאשה כתב לכבדו יותר מדאי וחילוק גדול יש בזה.

אבל בר מן דין הרי אמרו ז"ל עפרא לפומי' דאיוב איהו בדאחרינא הוא דלא אסתכל אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל וכיון דחז"ל הביאו הראו לנו מה שהוא גם בזה וכיוצא בזה מה שיש הרבה לדבר מקדושת הדברים בענינים אלו שהם הכל היפוך מה שכתב מע"כ וח"ו לבן - תורה להתנהג כפי מה שכתב בספרו הנ"ל מרישא ועד גמירא ואולי הוא ספרו בכלל של פרה אדומה לטהר טמאים ולטמא טהורים ומאד אבקש שאם ביכלתו לתקן מה שכבר כתב וכבר הי' לעולמים בגדולי עולם שחזרו מדבריהם בראותם אמיתת הדברים וזה תהלתם ותפארתם ואבקש מכמ"ע שאל יקפיד עלי כי ח"ו אין לי שום טינא בלבי ורק כונתי למען השם וקדושת וצניעות ישראל והמשפחה שח"ו לא יחרב בהכניסו אש זרה בינינו ח"ו אשר לא צוה ה'.

הן אמת דמן התורה אין חלוק בין זכרים ונקבות ורחמי ה' הם על הזכרים כמו על הנקבות לא פחות ולא יותר כדכתיב ורחמיו על כל מעשיו ובתורה פ' פינחס ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר וגו' ודרשו בספרי כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה אמרו לא כרחמי ב"ו רחמי המקום, ב"ו רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות אבל מי שאמר והי' העולם אינו כן אלא על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל שנאמר (תהלים קמ"ה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו ובעמק הנצי"ב כתב דהלא עכ"פ במקום שיש בן גם המה ידעו שאין נוחלות אלא דבאמת אין בזה העדר רחמנות דהבנות ינשאו לאנשים ומפתו יאכלו ומכיסו ישתו וא"כ אדרבה יתנו להם משל אחרים וריחם עליה השם מפני שאין דרכן לצאת למלאכה ולפרנסה כי עקרת הבית ביתה מושבה אלא דמ"מ צער גדול הוא כשרואים נחלת אבותיו נתונות לזר ונאסף שם אב מן הנחלה וכשיש בן אין לבנות עגמ"נ בזה שהבן נוטל הכל אבל כשאין בן וזרים אוכלים אותה העגמ"נ גדולה בזה שנוטלין אחרים וזהו הרחמנות על כל מעשיו. יהי' הטעם מאיזה שיהי' עכ"פ מבואר דמאתו ית"ש אין חילוק בין זכרים לנקבות ורחמיו שוים על כל מעשיו ומה שחלקה התורה בכמה ענינים הוא הכל מרחמי האב על כולנו שבלי זה לא הי' במציאות לחיות חיי נחת בלי מחלוקת ועשה הכל לטובת המין האנושי.

נתיב ה

אבל האמת בזה כי אבותינו אבות אבותינו כבר כבשו לנו את הדרך נלך בה לכבד את האשה יותר מגופו אבל בדבור לא ידבר אלא במדה ובמשקל ומלה בסלע שתיקה בתרין ואדרבה הממעט בדיבור ואינו משקר ואינו מדבר דברי הבל ושקרים ובלאף אלא מכלכל דבריו במשפט לעולם לא ימוט לזכר עולם יהי' צדיק כמו שראינו מאמות אמותינו ואבותינו זי"ע ועכ"י שהי' אצלם שלום ושלוה ואהבה ואחוה מבלי לישב כל היום ולדבר שקרים ולה"ר ורכילות כל היום עם נשותיהם. ואולי דרכו הזה הוא טוב לבני אנשים הרחוקים מהתורה ואם לא ישב וידבר עם אשתו ילך וידבר ח"ו עם נשים אחרות אז ודאי טוב לו לדבר עם אשתו שהרי אמרו ק"ו באשת חבירו א"כ המדבר עם אשת חבירו חמור ומאכילין אותו הקל הקל תחילה ולא ח"ו יכשל בחמור אבל לבני תורה הדרך הזה הוא דרך עקלקלות דרך חשך ואפלה לא ישכון בו אור ואטו על זה כתב מרן הח"ח ספר שמירת הלשון ושאר ספרי מוסר מלאים מזה ובפרט ספרי חסידות ומי יתיר לאנשים צעירים לישב ולדבר עם נשותיהם יומם ולילה ועי"ז באים לידי ביטול תורה והרהורים רעים וכמה פעמים לידי הוז"ל ר"ל ובפרט בימי נדתם וז"ב.

ובדרך כלל כנראה מעכ"ת כנראה חושב שהאשה היא מין בריה שיושבת כל היום בפחד מהבעל ובשנאה עליהם וכיוצא בו והבעל הוא דבר נפרד אבל באמת חז"ל אמרו כי אשתו כגופו והם חלק אחד ואין האדם צריך להבטיח לרגליו בכל שעה ושעה שהוא אוהב אותם כמו הראש ולהבטיח הידים שהם אצלו חשובים כמו הרגלים ושאר גופו אלא אדם יודע שכל גופו שלו ואין חילוק בין ידיו לרגליו וכן הוא באיש ואשה ואין צריך בכל רגע לדבר ולהגיד לה מאהבתו אליה אלא כשתראה אמיתו אליה ולא ישקר בה ממילא תבטח בו ואם תראה שהוא מועל ומשקר בה לא יועילו אלף הבטחות ולא צריך הבטחות בפה כי בלב ולב ידברו כנלפענ"ד.

והנה יש לי עוד הרבה לכתוב אבל כאמור אין הז"ג אבל מכל מה שכתבתי יראה מעכ"ת שכל ספרו הנ"ל אינו לפי רוח התורה ולדעתי מאד מאד הייתי מבקשו למען השם ותורתו לתקן בו הענינים כדי שיוכלו שניהם לקרוא בספר זה ויהי' לתועלת.

בדף קכ"ו ובכל הפרק ט' יצא שם לברר שהאשה נוחה מאד להתפייס ובנקל מתפייסת ובלי לבקש מחילתה אלא ע"י כבוד ויקר ועבור בקבוק בשמים ממש כטבע המלאכים שקל להם לא לשנוא ולא לנקום ולכן האשה נוחה מאד לרצות לבעלה, והוא היפוך מה שאמרו ז"ל נדה ל"א ומפני מה האיש מקבל פיוס ואין האשה מקבלת פיוס זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת ופרש"י האדם נברא מאדמה עפר תיחוח נוח ליבטל אבל בשר ועצמות קשין הרי אדרבה האשה קשה לרצות, וראיתי שם שוב בדף קכ"ד שהביא הגמ' הנ"ל וכתב דהאשה נוחה להתרצות ואינו צריך אפילו להזכיר במלה שמבקש ממנה מחילתה אלא ישכנעה בכבוד ויקר כראוי ואף על פי שאמרו בנדה שאין האשה מקבלת פיוס היינו שנשאר בה רושם האונאה וכיון שהאונאה נחרת בה לא יסור ממנה רושמה אף כשתתרצה ואם יצטברו בקרבה כמה וכמה רשמים כאלה תבא בסוף לידי חולי רוח ויקשה על הבעל לעשות שלום עמה ע"כ.

והנה לא ידעתי מאי קאמר במח"כ, שאם נשאר עליה רושם א"כ קשה לפייסה ואדרבה אפילו כשמראה עצמה מתפייסת אכתי רושמה עליה ונוטרת לו איבה ושנאה ואפילו לאחר עשרים שנים תחזור ותזכירנו מהעולה שעשה לה או שנדמה לה שעשה לה וע"ז קרי מע"כ נוחה להתפייס אבל האמת שהאשה קשה להתפייס אלא שאם יתן לה הבעל כבוד ויקר כמ"ש מע"כ תקבל ממנו גם הכבוד אבל שנאתה שמור לנצח וקשה מאד להתפייס כמאמר חז"ל, ואם דימה אותה למלאך שאין בו לא קנאה ולא שנאה האיך כתב שרושם נשאר אבל פשוט שדברי חז"ל אמת ורק בשביל כבוד שרוצה עכשיו אינה מראה כעסה השמור אצלה והו"ל אחת בפיה ואחת בלב שיותר קשה, ובס' המדות למהר"ן ערך מריבה אות ע"ה וביפ"ל ח"ב אות א' כתבו מי שקשה לקבל פיוס הוא מעלמא דנוקבא הב"ד בכף החיים א"ח סי' תר"ו אות ט"ז, עכ"פ דברי חז"ל הם אמת ותורת משה אמת.

ובכלל בכל הספר ועל כל דבר ודבר ועל כל סיבה וסיבה ומחלה וקטטה ותקלה על הכל אין לו למע"כ אלא רפואה אחת כבוד ויקר לאשה וכבוד ויקר וכבוד ויקר להאשה שזה הרפואה על כל כולו, וכי באמת אשה זו אין לה שום דבר אחר בחייה רק כבוד וכבוד וכבוד, ואולי גם עליה נאמרה המשנה הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם ואם תתרגל בכל כך כבוד בכל עת וכל שעה מה תהא בסופה ח"ו תעקר מן העולם ואת בעלה עמה ועוד למה לא תחוייב האשה לכבד את בעלה והלא זה הוא חיוב הראשון, אבל לפענ"ד אין כל הנשים מחוסרי דעת ח"ו ועבור כבוד המדומה שיעשה הבעל איזה מין קונץ ויכבדה בפיו ובאיזה קאמפלימענט של בלאף, וזה הכל, אבל האמת כי נשים צדקניות יודעות מהחוב המוטל עליהם להיות עקרת הבית לבנות ולא להרוס וגם יודעות האחריות נגד הבעל לסייעם בקדושתם ולעודדם לכל דבר שבקדושה והנאה להם ונאה לעולם אמנם כל זה באשה כשרה שעושה ע"פ התורה ולא לפי רוח הזמן והוואמינס ליב וכדומה, ועליהם אמר החכם אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה כלומר האשה גומלת טוב לבעלה כל ימי חייה ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיהם ולא שהבעל נותן לה הקאפפע במטה בשעה שמונה אין זה האשת חיל שאמר שלמה המלך נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ ואינה מפסקת בעלה בדיבורו בין אנשים והבעל ישתוק כפי שכתב בספר מע"כ אלא פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה ולאחר שיש בה כל אלה קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה אשה יראת ה' היא תתהלל תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה כלומר מעשיה יקרבוה ומעשיה ירחקוה והיינו ויהללוה בשערים מעשיה.

וז"ל רבינו הגדול הראב"ד ז"ל בהקדמתו על ספר בעלי הנפש. אמר אברהם בר דוד ז"ל המחבר. העיר השם הנכבד והנורא את רוחי לדבר על ענין דבוק האדם באשתו ולבאר משפטי חבוריהן ופרידותן לכל תולדותם ומקריהם כמצות הבורא עליהם. ומה נפלאו מעשה הבורא ומי יבין סודם, כי כל הנבראים מן האדמה זכר ונקבה, והאדם נברא אחד ואחר כך ברא לו ממנו עזר כנגדו ומי יוכל לעמוד על גודל מעשיו ונפלאותיו ולהגיע אל תכלית חכמת מעשיו, אך כי האדם צריך לחשוב בדלות תבונתו ובמיעוט שכלו כי כל מעשה האל אשר עשה בחכמה ובתבונה ובדעת עשה את הכל, ואומר אני בקלות שכלי כי לטובת האדם ולהנאתו בראו אחד, שאלו נבראו זכר ונקבה מן האדמה כשאר כל הנבראים היתה האשה אצל האדם כבהמה הנקבה אצל הזכר שאינה מקבלת עליה שולטנות הזכר ולא עומדת אצלו לשמשו אף כי זה חוטף מלפני זה וזה מלפני זה וזה בועט בזה וזה בזה, ואיש לדרכו יפנו, וגם אינם מיוחדים זה לזה לפי שבתחלה נבראו זה בפני עצמו וזו בפני עצמה, ולכן ראה הבורא צורך האדם והנאותיו וברא אותו יחידי ולקח אחת מצלעותיו ובנה ממנה את האשה והביא אל האדם להיות לו לאשה ולהיות לו לעזר ולסעדו ולמסעדו מפני שהיא נחשבת אליו כאחד מאיבריו אשר נבראו לשמושו, וכי יהיה מושל עליה כמושלו על אחד מאיבריו כי תהיה משתוקקת אליו כאחד איבריו משתוקקים להנאות גופו וזש"ה ולאדם לא מצא עזר כנגדו, ר"ל אלו ברא את האדם כענין יצירת בהמה לא מצא עזר כנגדו, ואמר לא טוב, המציאה הזו אינה אחר בדיקה וחפוש כשאר המציאות שאין נכון לדבר כך על הבורא אך הוא במציאות המחשבה הקדמונית כאשר נבראים זכר ונקבה מן האדמה הביט וראה בטובת האדם ולא מצא עזר לאדם בבריאה ההיא, ואמר לא טוב היות האדם לבדו, כלומר כמו הבהמה שאין הנקבה מתיחדת אל הזכר ולכן אעשה לו עזר כנגדו שתהיה משמשתו בכל צרכיו כנגדו שתהיה עומדת אצלו תמיד אך טוב שיהיה האדם מתאחד עם האשה, כי הבהמות הם מתבודדות ואין הנקבות מיוחדות לזכרים ולכן אעשה לו עזר כנגדו כלומר אבראנו בענין שיהיה לו עזר ממנה שתהא מיוחדת לו, וזהו כנגדו לומר שתעמוד אצלו יומם ולילה ולכך הזכיר יצירת הבהמה והחיה אצל בריאת האשה לומר שאילו נבראת האשה לאדם כענין יצירת הבהמה והחיה לא הי' לאדם עזר מן האשה, ע"כ בראה הבורא מגוף האדם, ועל זה אמר האדם בראותו אותה וידע כי ממנו נלקחה אמר ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, כלומר ראויה זו שתהא מיוחדת לאדם, והאדם מיוחד אליה, וע"כ ראוי האדם לאהוב אשתו כגופו ולכבדה יותר מגפו ולרחם עליה ולשמרה כאשר ישמור אדם אחד מאבריו, וכן היא חייבת לעבדו ולאהוב אותו כנפשו כי ממנו נלקחה ועל כן צוה הבורא את האדם על אשתו לאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ולמען ידע האדם כי יש לו בורא המושל עליו, שם לו חוק ומשפט בהתחברו אל האשה כאשר שם חוקיו על כל מתנות האדם.

נתיב ו

בדף קס"ח באם הבעל מוליך את אשתו לחנות אל יכנס עמה לשם כי הבהלה לחזור יכולה להיות בעוכריו, ואם מוכרח להמתין צריך ליזהר שלא יקבע לה זמן לומר לה רק שעה וכדומה כי הנשים פטורות ממעשהז"ג, וקשה להן לדייק הזמן ומצערה בזה שקובע לה דבר המתנגד לטבעה וכו', אלא יאמר הבעל לעצמו עכשיו הוא למעלה מן הזמן וימתין עליה עד שתבא ואפילו כל היום. והנה באמת בזה אין לי פתרון כלל, דהתוס' כתבו וכן שאר הפוסקים דהא דאשה פטורה ממעשהז"ג הוא מפני שמשועבדת לבעלה לעשות רצונו ולא יכולה לילך ולקיים מצות עשה שהזמן גרמא שאולי באותו שעה תצטרך לבשל לבעלה ולעשות שאר צרכיו ולזה פטורה ממצות עשה שהז"ג, אבל לא פטרה אותה התורה ממעשהז"ג כדי שהבעל יהא משועבד ומשרת לה וימתין עליה בשביל שהאשה אינה יודעת לשמור על הזמנים והם דברים ממש היפוך התורה שהבעל משועבד לאשתו ולכן האשה פטורה ממעשהז"ג.

עוד הביא שם מעשה מתלמיד אחד שהלך לבקר את רבו בחוה"מ ורבו הזמינו לאכול אתו ולאחר האכילה קם רבו ורחץ בעצמו הקערות בשעה שאשתו היתה בחדר אחר אך מיד חזרה אשתו וראתה ואלצה אותו להפסיק, ראה אף שלא הי' לפי כבודו לרחוץ כלים לעיני שני, הקדים כבודה לכבודו כמאמרם יותר מגופו והקדים כבודה לכבוד השני, אורחו, והגם שביזה עצמו בכך, הלא ידוע מיחזקאל בן בוזי שביזה עצמו על דברי תורה ע"כ. ואם המעשה כפשוטו אין אלו אלא דברי בוז נגד הרב הנ"ל ובזיון נגד אשתו, שהרי גם מע"כ רואה שזה בזיון הי' לרבו לרחוץ הקערות ומי התיר לו לבזות עצמו ואשתו הרבנית להראות להבחור שהרבנית מניחתו לרחוץ קערות שאינו לפי כבודו, ואסור לבזות עצמו ואין זה הקדים כבודה אלא בזיונה שביזה אותה נגד התלמיד, ומה שהביא ראי' שמותר לבזות עצמו על דברי תורה, ודאי כן הוא אבל על נקיות הקערות להיות הראש ישיבה דיש - וואשער בבית בפני התלמידים אדרבה זה בזיון התורה שמבזה התורה, ודאי שאם אשתו לא יכולה וכיוצא בו מה יעשה הבעל, אבל כפי מה שהביא המעשה אין זה אלא בזיון ולא כבוד לאשתו שיצא התלמיד ויאמר אזא ווייב שאפילו הקערות הראש ישיבה צריך לנקות בעצמו וודאי צריך גם לבשל לעצמו.

בעניני הכסף כתב שם שצריך הבעל להניח כל עניני הכסף בידה ואל יתעסק בהם כלל, כן הוא באמת לפי מנהג אמעריקא שכל מה שקנה הבעל קנתה האשה והבעל מביא ההמחאה בכל שבוע לאחר שקבל מהעבודה ונותן להאשה והיא נותנת לו כמה פרוטות בכל יום שיהי' לו על הוצאות הנסיעה ודי, ולפעמים שיקנה לעצמו מה שהוא, והאשה שוררת עליו ועל הכל, וכמאמר הסייקאלאדזשיסט להיות כל אשה שוררת על בעלה, אבל כפי אשר למדנו בתורתנו הקדושה כל מה שקנתה אשה קנה בעלה וכן תקנו לנו חז"ל ואפילו לא יסכימו לזה הבתי משפט האמעריקאים וכבר אמר אחד מהשופטים שלהם תורה חדשה נתנה מן השמים וכתיב בה ברא וברתא כחדא ירתון, אבל לתורתנו הישנה במקום ברא ברתין לא תירת, ובמקום שיש בעל כל מה שקנתה אשה קנה בעלה, וודאי שצריך לפרנסה וליתן לה כל מה שאפשר לו לפי כבודה ועולה עמו ואינה יורדת והכל מבואר בא"ע כיצד להתנהג בענינים אלו ובפרט לפי התיקונים שרק ישלטו בנכסיהון שוה בשוה אבל מי שמע כזאת שהבעל חייב שיהי' העבד ויעבוד ויביא את הכל ויתן אל האדון, וכשיצטרך ליתן פרוטה לצדקה או לדבר אחר ילך ויבקש ממנה אין אלו הדברים אלא חלק ממה שכתבנו לעיל ומעולם לא שמענו מצדיקים גאונים שיעשו כן אלא באפשר כגון ר' נחמן בן סימאי דלא איסתכל בצורתא דזוזא אבל בטח שלא הסתכל גם לא באשתו ולא דבר עמה כל היום וכיוצא בזה.

עוד כתב שם דמצוה על הבעל לשמח את אשתו כל ימי חייו, וז"ל בדף קנ"ו, אבל צריך הבעל לדעת בעת הזו שאחת ממצוותיו העיקריות כל חייו הוא לשמח את אשתו ולעת עתה היא יותר גדולה מהמצוה לשמח החתן והכלה. ובאמת כי לפענ"ד לא מצאתי בשום מקום שאחת ממצוותיו העיקריות כל חייו הוא לשמח את אשתו ובאיזה ש"ע מצא כן, בשנה ראשונה כתיב ושמח את אשתו אבל שיהא מצוה כל ימי חייו לשמח את אשתו דבר זה ליתא בשום מקום וממציא לעצמו מצות חדשות ואפילו ביום טוב נחלקו אי יש חיוב שמחה על האשה ואמרו אשה בעלה משמחה אבל בכל השנה לא ראיתי דבר כזה. אמנם גם זה הוא בש"ע העממי שהאדם נוצר להיות לו כל ימי חייו תענוגים (פלעזשור בלע"ז) ושמחה ועל הבעל לעשות זאת לאשתו, לא כן עם ישראל זרע קודש שאסור לנו לחזר אחר תענוגי עוה"ז ותאוות העולם וקדש עצמך במותר לך ולדעת הרמב"ן הוא מצ"ע מה"ת ועיין ריש פ' קדושים דיש נבל ברשות התורה. ומה שאמרו בגמ' פסחים ע"ב חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה סמוך לווסתה הוא ענין של עונה כמובן ופשוט. אבל בכל עת אין זו דרך התורה אלא האדם לעבודת הבורא נוצר והאשה לעזר לו ולא לצערו וכבר אמר חכם אחד וכי שלמו קרמא באגמא ולא מצינו בכל התורה כולה ולא בראשונים ולא באחרונים שהבעל נברא להיות משועבד לאשתו ולעבדה ולשמרה ולשמוע לה בכל אשר תצוהו ואדרבה אמרו מי שאשתו מושלת עליו מצוה לגרשה.

בקיצור תמצית הדברים מה שצריך לדעת העיקר מה שאמרו ז"ל אשתו כגופו והיינו גופו ממש שלא יהי' שום חילוק בין לו לאשתו ויכבדה יותר מגופו הכל כפי המבואר בש"ע ובפוסקים. וודאי כיון שידע שאשתו כגופו והיא חלק ממנו ממש וכמו שהוא בעצמו על כל תנועה שעושה צריך לעשות ע"פ ש"ע וההלכה כן נמי לענין אשתו צריך להתנהג כפי ההלכה המקובלת ומפורשת אצלינו בש"ע כדת מה לעשות וכבר ראו חכמינו ז"ל ועשו תקנות בין איש לאשתו כיצד ינהגו ע"פ התורה המסורה לנו ממש מסיני וח"ו נשותינו אינם כשפחות אלא כל הנהגות הם במדה ובמשקל ומאז היינו לגוי ניתנו לנו הלכות קבועות נוסף על חכז"ל שתקנו כמה תקנות לטובת חיי המשפחה וי"ר שנזכה כולנו לחיות חיים טובים באהבה ואחוה ושלום וריעות לאורך ימים דשנים ורעננים ואבקש סליחתו אולי כתבתי דברים שלא כרצונו אבל ח"ו לא כיוונתי ואין כוונתי ח"ו לצערו אבל מה אעשה שהכניס בכרם ישראל אש זרה דרכים אשר לא שערום אבותינו בחיי המשפחה שנבנו על דרכי הקדושה והצניעות מדורי דורות שנמסרו לנו במסורה מאבותינו ורבותינו הצדיקים והקדושים עד אחי' השילוני ואליהו ומשה רבינו ותהלה לאל עדיין מחזיקין בקדושתם נשים צדקניות שנתגדלו על ברכי הצניעות והקדושה ע"פ דרך התורה וכל זמן שאנחנו חיים לא ניתן המשחית רשות ח"ו לפתותם ללכת בדרכי האומות ח"ו ולאבד שני עולמות כמאמר התנא וסופו יורש גיהנם ואנן אי"ה נתנהג בדרכי הקדושה קדש עצמך במותר לך וגם בנינו ובנותינו אי"ה נגדל בדרכי אבות בקדושה ובטהרה לעזור לבעליהן שיבואו לידי קדושה וטהרה עבגצ"א, מנשה הקטן