חידושי הרשב"א מסכת כתובות דף סד עמוד א
שו"ת הרשב"א חלק ז סימן תיד
+ע' לעיל בחלק ששי סי' ע"ב ומה שרמזתי שם+ דיני מורדת האומרת מאיס עלי והטוענת על בעלה שאינו יכול דע כי המורדת שדברו בה חכמים היא המונעת את בעלה מתשמיש המטה וב"ד שולחין לה ושואלין אותה מפני מה מרדה ואם אמרה מפני שאני רוצה לצערו מתרין בה שאם תעמוד במרדה תפסיד כל כתובתה ואפי' אם היתה של אלף מנה ואם לא חזרה בה מכריזין עליה ביום השבת בכל בתי כנסיות ובכל המדרשות ואומרים כך. הוו יודעים שפלניתא מרדה על בעלה ואם חזרה בה מוטב ואם לאו מכריזים עליה פעם שנית ביום שבת שני וכן עושין שבת שלישי וכן שבת רביעי ואחר אותן ד' שבתות אם לא חזרה בה שולחים לה הבית דין עוד ומזהירין אותה שאם תעמוד במרדה ולא תחזור בה מיד מפסידין כל כתובתה מיד ואפי' חזרה בה לאחר מיכן אין לה כתובתה כלל מאחר שלא רצתה לחזור בה כשהיו ב"ד מזהירין אותה ומ"מ לא הפסידה מנכסי מלוג שלה כלום אבל כל מה שכתב לה בעלה ושהוסיף לה בכתובתה או נתן לה תכשיטין ובגדים וכיוצא בהן מוציאין ממנה ונותנין לו ואפי' אם תפשה היא כלום מן הבגדים והתכשיטים שהכניסה לו בנדונייתא מוציאין ממנה ונותנין לו ואעפ"י שלא כתב כן הרמב"ם ז"ל ואם רצה הבעל לגרש אותה תוך אותן ד' שבתות אם רצה לגרש מגרש ואם רצה להשהותה משהה ובלבד שלא יבא עליה אפי' רצתה לחזור עמו עד שיכתוב לה כתובה אחרת כדין אלמנה לפי שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה אפי' שעה אחת זהו דין המורדת. והאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. אבל האומרת מאיס עלי בית דין מבקשים ממנה שתהא נותנת דעתה עליו ותתפייס לו ואם לא רצתה מפני שלבה אונסה שלא תתפייס לו אין מכריחין אותה לעמוד אצלו לשמשו ואין מכריזין עליה כלל אבל ממתינין לה י"ב חדש ואם +נדצ"ל לא+ חזרה בה תוך י"ב חדש הפסידה כתובתה וכל נדוניתה וכל שכן מה שנתן לה ומה שהוסיף לה מדעתו בכתובתה ואם רצה מוציא אותה בגט לאחר י"ב חדש ויוצאה בלא כלום אבל עדיין בידה או ביד הבעל מן הבגדים והתכשיטין שהכניסה לו בנדוניתא וקדמה היא ותפסה אותם אין מוציאין אותם מידה זהו כשגרשה הבעל לאחר י"ב חדש ואם גרשה תוך י"ב חדש נותן כל כתובתה אבל מה שהוסיף לה משלו אינה נוטלת מהן כלום שלא כתב ולא נתן לה משלו על מנת שתקח ותצא ממנו ותתנאה בהם בפני בעל אחר. וכל אותן י"ב חדש שאמרנו שמשהין אותה אינה אוכלת משל בעל כלום ולעולם אין כופין את הבעל לגרש אלא רצה לגרש יגרש ואם לא רצה לא יגרש ואף על פי שלא כתב כן הר"ם במז"ל זהו דין האומרת מאיס עלי. והטוענת על בעלה שאינו יכול והיא רוצה להתגרש ממנו מחמת כך שואלין ממנה ב"ד ואומרין לה מה שאמרת שאינו יכול אם אומרת שהוא משמש אבל אינו יורה כחץ אינה נאמנת אבל האשה שאמרה על בעלה שאינו יכול כלל נאמנת ומכל מקום ב"ד באין עליה דרך בקשה ואומ' לה תני דעתיך על בעליך שמא מתוך איבה אין אתם נזקקים. ונכנסים לחדר ועושין להם סעודה שמא מתוך כך יתנו דעתם זה על זה ואם היא אינה רוצה ואינה שומעת להם בכך אלא שרוצה להתגרש מפני טענה זו מבקשים מן הבעל לגרש ואם לא רצה כופין אותו ליתן כתובה אבל אין כופין אותו ליתן גט אלא יכולין ב"ד לאיים עליו בדברים ובלבד שלא ינדוהו ולא יבזוהו ולא יצערו אותו בגופו. ויש מגדולי רבני צרפת ז"ל שהורו שאפי' דין זה שאנו דנין שמבקשין מן הבעל לגרש ואם לא רצה כופין אותו ליתן כתובה כמו שאמרנו לא נאמרו דברים אלא כשהיא אינה תובעת גירושין ואינה מזכרת פרעון כתובה אבל אם אמרה אינו יכול לשמש על כן אני רוצה שיגרש אותי ויתן לי כתובתי בזו אינה נאמנת ואין שומעין לה כלום דכיון שהזכירה פרעון הכתובה אנו חוששין שמא עיניה נתנה באחר ועל כן היא מעיזה פניה בפני בעלה ותובעת כתובתה כדי שתתנשא באותו ממון לאותו שנתנה בו עיניה ולענין כתובתה שאמרו שנותן לה מה שהכניסה לו בנדונייתא ומנה ומאתים אבל תוספת אינה גובה כלל ואפילו תפסה מוציאין ממנה ונותנין לה /לו/ שלא כתב לה על מנת שתקח ותתן לבעל אחר:
ומיהו אפילו באומרת מאיס עלי אין כופין אותו להוציא, שלא אמרו כאן אלא אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה אבל כייפינן ליה לא אמרו דלעולם אין הבעל מוציא אלא לרצונו, וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנוי לה, ואין דבריו במקום זה מחוורים דאנו אין לנו כפייה בבעל אלא באותן השנויים במשנת אלו שכופין אותן להוציא (ע"ז א') או לפסולות בין דאורייתא בין דרבנן כשניות, ותנן בפרק בתרא דנדרים (צ' ב') חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו, אלמא אין כופין ואף לא מבקשים ואף על פי שבאה שם מחמת טענה ואסרה נפשה עליו ועל כל העולם אפילו הכי חוששים שמא עיניה נתנה באחר כ"ש בזו, ותנן נמי ביבמות פרק ב"ש (קי"א ב') הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת בעלה כופין אותו לחלוץ לה ואם מתחלה נתכוונה לכך מבקשים ממנו והתם כיון שנדרה ממנו הא ודאי מאוס הוא לה ואפ"ה אין כופין, ובריש פרק הניזקין (מ"ט ב') אמרו כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מיניה כי נפקא איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה ואמרינן אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגט, אלמא אין כופין אותו לגרש לעולם דאם איתא האיך הוא יכול לשהותה לימא מאיס עלי ויוצאה ואם היה אפשר לה בשום פנים לגרש את עצמה היו מתקנים לו כתובה ממנה, ותנן בפרק המדיר (ע"ז א') האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא וההוא ודאי מאוס הוא לה מפני מומיו ואפ"ה אין כופין, ויש שדוחין שאין כופין להוציא וליתן כתובה קאמר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרושי המשנה שלו ביבמות פרק ב"ש דכל מקום מקום שאמרו כופין ר"ל ותטול כתובה וכל מקום שאמרו מבקשים כדתנן התם הנודרת הנאה מיבמה וכו' לאחר מיתת בעלה מבקשים מן היבם שיחלוץ לה היינו שמבקשים שיחלוץ ויתן לה כתובה ואם נתרצה מוטב ואם לאו כופין אותו על החליצה ותצא בלא כתובה, וליתא דאין כופין סתמא קתני ואם איתא היכי שביק תנא עיקר דהיינו נתינת הגט [ונקט הטפל דהיינו נתינת] הכתובה אדרבה כופין אלא שאינו נותן כתובה, ועוד דהא איכא מאן דתני התם היו בו מומים ואם איתא דלעולם כופין ליתן גט אלא שאין כופין ליתן כתובה קאמר צריכה למימר דאם היו בו מומין מעיקרא וסברה וקבלה שאינה יוצאה ונוטלת כתובה אטו כתב לה כדי למישקל ולמיפק בעל כרחיה ובכי הא מי אמר ר"ג במומין גדולים כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אלא ע"כ אין כופין אפילו ליתן גט קאמר ור"ג ליתן גט בלא כתובה קאמר ואליבא דמ"ד היו, כנ"ל. וגרסינן בירושלמי בריש פרקין רוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תחזור בה, ויכולה היא לא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו, מעיקא ליה והוא מגרש לה, אלמא לעולם אין כופין אותו לגרש, וגרסינן נמי בירושלמי בפרק אלמנה ניזונת אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכה"ג והא תנינן המדיר את אשתו וכו' יוציא ויתן כתובה, ומפרק שמענו שמוציא שמענו שכופין, לומר שבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה אין כופין להוציא אלא כופין ליתן כתובה ומבקשים ממנו ליתן גט, זהו דין המורדת והאומרת מאיס עלי, אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו שהגאונים ז"ל תקנו להוציאה הכל כמו שכתוב בהלכות ואפשר שלא תקנו הגאונים ז"ל כן אלא לדורם לצורך שעה אבל עכשיו אין מקילין בדבר וכן כתב הרמב"ן ז"ל והר"ז הלוי ז"ל.
שו"ת הרשב"א חלק ז סימן תיד
+ע' לעיל בחלק ששי סי' ע"ב ומה שרמזתי שם+ דיני מורדת האומרת מאיס עלי והטוענת על בעלה שאינו יכול דע כי המורדת שדברו בה חכמים היא המונעת את בעלה מתשמיש המטה וב"ד שולחין לה ושואלין אותה מפני מה מרדה ואם אמרה מפני שאני רוצה לצערו מתרין בה שאם תעמוד במרדה תפסיד כל כתובתה ואפי' אם היתה של אלף מנה ואם לא חזרה בה מכריזין עליה ביום השבת בכל בתי כנסיות ובכל המדרשות ואומרים כך. הוו יודעים שפלניתא מרדה על בעלה ואם חזרה בה מוטב ואם לאו מכריזים עליה פעם שנית ביום שבת שני וכן עושין שבת שלישי וכן שבת רביעי ואחר אותן ד' שבתות אם לא חזרה בה שולחים לה הבית דין עוד ומזהירין אותה שאם תעמוד במרדה ולא תחזור בה מיד מפסידין כל כתובתה מיד ואפי' חזרה בה לאחר מיכן אין לה כתובתה כלל מאחר שלא רצתה לחזור בה כשהיו ב"ד מזהירין אותה ומ"מ לא הפסידה מנכסי מלוג שלה כלום אבל כל מה שכתב לה בעלה ושהוסיף לה בכתובתה או נתן לה תכשיטין ובגדים וכיוצא בהן מוציאין ממנה ונותנין לו ואפי' אם תפשה היא כלום מן הבגדים והתכשיטים שהכניסה לו בנדונייתא מוציאין ממנה ונותנין לו ואעפ"י שלא כתב כן הרמב"ם ז"ל ואם רצה הבעל לגרש אותה תוך אותן ד' שבתות אם רצה לגרש מגרש ואם רצה להשהותה משהה ובלבד שלא יבא עליה אפי' רצתה לחזור עמו עד שיכתוב לה כתובה אחרת כדין אלמנה לפי שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה אפי' שעה אחת זהו דין המורדת. והאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. אבל האומרת מאיס עלי בית דין מבקשים ממנה שתהא נותנת דעתה עליו ותתפייס לו ואם לא רצתה מפני שלבה אונסה שלא תתפייס לו אין מכריחין אותה לעמוד אצלו לשמשו ואין מכריזין עליה כלל אבל ממתינין לה י"ב חדש ואם +נדצ"ל לא+ חזרה בה תוך י"ב חדש הפסידה כתובתה וכל נדוניתה וכל שכן מה שנתן לה ומה שהוסיף לה מדעתו בכתובתה ואם רצה מוציא אותה בגט לאחר י"ב חדש ויוצאה בלא כלום אבל עדיין בידה או ביד הבעל מן הבגדים והתכשיטין שהכניסה לו בנדוניתא וקדמה היא ותפסה אותם אין מוציאין אותם מידה זהו כשגרשה הבעל לאחר י"ב חדש ואם גרשה תוך י"ב חדש נותן כל כתובתה אבל מה שהוסיף לה משלו אינה נוטלת מהן כלום שלא כתב ולא נתן לה משלו על מנת שתקח ותצא ממנו ותתנאה בהם בפני בעל אחר. וכל אותן י"ב חדש שאמרנו שמשהין אותה אינה אוכלת משל בעל כלום ולעולם אין כופין את הבעל לגרש אלא רצה לגרש יגרש ואם לא רצה לא יגרש ואף על פי שלא כתב כן הר"ם במז"ל זהו דין האומרת מאיס עלי. והטוענת על בעלה שאינו יכול והיא רוצה להתגרש ממנו מחמת כך שואלין ממנה ב"ד ואומרין לה מה שאמרת שאינו יכול אם אומרת שהוא משמש אבל אינו יורה כחץ אינה נאמנת אבל האשה שאמרה על בעלה שאינו יכול כלל נאמנת ומכל מקום ב"ד באין עליה דרך בקשה ואומ' לה תני דעתיך על בעליך שמא מתוך איבה אין אתם נזקקים. ונכנסים לחדר ועושין להם סעודה שמא מתוך כך יתנו דעתם זה על זה ואם היא אינה רוצה ואינה שומעת להם בכך אלא שרוצה להתגרש מפני טענה זו מבקשים מן הבעל לגרש ואם לא רצה כופין אותו ליתן כתובה אבל אין כופין אותו ליתן גט אלא יכולין ב"ד לאיים עליו בדברים ובלבד שלא ינדוהו ולא יבזוהו ולא יצערו אותו בגופו. ויש מגדולי רבני צרפת ז"ל שהורו שאפי' דין זה שאנו דנין שמבקשין מן הבעל לגרש ואם לא רצה כופין אותו ליתן כתובה כמו שאמרנו לא נאמרו דברים אלא כשהיא אינה תובעת גירושין ואינה מזכרת פרעון כתובה אבל אם אמרה אינו יכול לשמש על כן אני רוצה שיגרש אותי ויתן לי כתובתי בזו אינה נאמנת ואין שומעין לה כלום דכיון שהזכירה פרעון הכתובה אנו חוששין שמא עיניה נתנה באחר ועל כן היא מעיזה פניה בפני בעלה ותובעת כתובתה כדי שתתנשא באותו ממון לאותו שנתנה בו עיניה ולענין כתובתה שאמרו שנותן לה מה שהכניסה לו בנדונייתא ומנה ומאתים אבל תוספת אינה גובה כלל ואפילו תפסה מוציאין ממנה ונותנין לה /לו/ שלא כתב לה על מנת שתקח ותתן לבעל אחר:
Were does he say in general that busha and nidui will make a forced get ?
ReplyDeleteThe Rashbo is in Teshuvose VII:414, and see the Chazon Ish EH 108 that such invalidate the GET. This refers to a plain BUSHO but a public humiliation is much worse and is akin to murder. NIDUH is a curse that is considered as fearful as a physical beating because the curse attacks one's physical being.
ReplyDelete