I just came across this important Tzitz Eliezer (14:98) this Shabbos. He explains why we find that regarding the justification for a man divorcing his wife - the three views of Beis Shammai, Beis Hillel and Rabbi Akiva are the opposite of their normal views. He explains that Torah observance is not based on one's natural predisposition or personal feelings - but rather through trying to understanding the Torah and Mesorah as to what G-d expects. Each of them decided that the Torah - in this case - was the opposite of their normal approach and thus they subjugated their natural feelings for what they considered right and wrong - to comply with what they felt the Torah wanted..
He is directly addressing the Dodelson supporter's assertion that the halachos of divorce are a chilul haShem and that they should be modified or ignored. While this Tzitz Eliezar is aleph beis to anyone who considers himself a ben Torah, there seem to be many who consider themselves to be frum who need to be reminded.
שו"ת ציץ
אליעזר חלק יד סימן צח
ומפליא הדבר שבפלוגתא
זאת שבין ב"ש ב"ה ור"ע מתי שמותר לו לאדם לגרש את אשתו אנו רואים לתנאים
קדושים אלה כאילו כל אחד קובע בזה ההיפך מטבעו ומהנהגתו, בית שמאי הקפדן, כביטויו של
חז"ל עליו בשבת ד' ל' ע"ב ואל יהא קפדן כשמאי הוא זה שסובר כאן שלא יהא בעל
קפדן לגרש את אשתו משום שמצא אחרת נאה הימנה או משום שהקדיחה תבשילו והקניטתו, ולא
יגרשנה אא"כ דוקא אם מצא בה ערות דבר, ובית הלל שאמרו עליו בשבת שם ענותן כהלל
הוא זה שסובר כאן שמותר לו לבעל להקפיד ולהיות קפדן עד כדי לגרש את אשתו מפני זה שהקדיחה
תבשילו, וכן רבי עקיבא שאמרו עליו חז"ל בתענית ד' כ"ה ע"ב שהיה מעביר
על מדותיו, הוא זה שסובר בכאן ההיפך מהנהגתו ושאפי' אם הבעל מוצא אחרת נאה הימנה יגרשנה,
וזה אומר דרשוני?
ונראה לפרש בהקדם
דברי רבותי הגדולים: ממה שמובא בההקדמה לס' שו"ת לבוש מרדכי בשם הגהמ"ח ז"ל
שאמר לפ' דברי הגמ' בסנהדרין ד' פ"ט ע"ב דאיתא: קדמו שטן [לאאע"ה =לאברהם
אבינו עליו השלום=] לדרך א"ל הנסה דבר אליך תלאה, הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק
כושל יקימון מיליך כי עתה תבא ותלא, א"ל אני בתומי אלך, א"ל הלא יראתך כסלתך,
א"ל זכר נא מי הוא נקי אבד וכו', וביאר הכוונה, שהשטן בא ועשה לו לאברהם אבינו
הרבה חשבונות של מצוה ושל כבוד שמים שחלילה לו מעשות כדבר הזה לשחוט את יצחק, כי יצא
מזה חילול השם גדול שהרי הוא הראשון שהכיר והמליך את בוראו על כל העולם כולו והפיץ
ברבים מידותיו של הקדוש ברוך הוא שהוא רחום וחנון ורב חסד ומרבה להטיב עם ברואיו, ועתה
כשהוא בעצמו יתאכזר על בנו יחידו לשחטו הרי יעשה תורתו פלסתר, וכולם ירננו ויאמרו שלא
יתכן כזאת שה' מקור הרחמים והחמלה יצוה על אכזריות נוראה כזאת, ויגרום הדבר שהעולם
כולו יחזור לאחור לטעות בעבודת עצביהם, ויתחלל שם שמים בעולם, ולכן עליו לחשוב הפסד
מצוה כנגד שכרה ולמנוע א"ע מעשות זאת, וזהו שאמר לו השטן הנה יסרת רבים וידים
רפות תחזק וגו', ואיך תעשה כעת הדבר הזה, ועל זה ענה לו אברהם אבינו ואני בתומי אלך,
אין לי כלום עם כל החשבונות האלה, עלי להיות תמים עם ה' ולמלאות אחרי פקודתו בשלימות
ובדייקנות. כי ציוי ה' עומד למעלה מכל החשבונות, ומוטעים המה ביסודם כלפי הצו העליון
עיין שם, ובהקדם גם דברי ספר אור יהל להגרי"ל חסמן ז"ל פ' ויחי שכותב לבאר
מאמר חז"ל בתענית דף ה' ע"ב דאיתא: רב נחמן ורב יצחק הוו יתבי בסעודתא וכו'
א"ל הכי א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטטו
/וחנטו/ חנטייא וקברו קברייא, א"ל מקרא אני דורש שנא' ואתה אל תירא עבדי יעקב
נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו
בחיים אף הוא בחיים, וכותב לבאר וללמד מזה יסוד נפלא, דהנה אם אדם יראה בעיניו את ראובן
חבירו, ושומע קולו ונדמה לו לקול שמעון, ודאי ישפוט שחוש שמיעתו הטעהו, ובאמת ראובן
הוא ולא שמעון כי חוש הראיה יותר חזק מחוש השמיעה, כ"ש אם יאמרו לו על אחד שמת
ורואהו עומד לפניו, מי פתי יחשוב אחרת שאמירה זו אינה מכוונת, והנה ראה זה פלא, שרב
נחמן תמה ושואל: וכי בכדי חנטו חנטיה? בא ר"י ומשיב לו מקרא אני דורש, ומה תשובה
היא זו? הא ראינו שמת חנטוהו וקברוהו, אולם חז"ל השמיענו בזה, שאם נסתר חוש הגשמי
ע"י מה שמצאנו בתוה"ק איפכא, ע"כ מסיקים מזה שחוש הגשמי הטעה, ורק נראים
כחונטים, כי מכיון שמקרא אני דורש עפ"י הכללים האמיתיים שנתנו לנו מסיני, הרי
שהקב"ה אומר כן, וממילא ברור שרק נדמה להם שמת, אבל חי היה, ככה למדו חז"ל
תורה, וזהו ההבדל הגדול והריחוק הנורא שבין דעתנו לדעת חז"ל, מן ההיפך אל ההיפך,
שאצלנו בעניותנו העוה"ז הוא מציאות והתורה נדרשת, משא"כ חז"ל בעיני
קדשם המה ראו את התורה בחושיהם כמציאות, וכשמקרא אני דורש בטלים ומבוטלים כל החושים
ועיני הבשר, כי שקר המה טועים ומטעים, ורק נראה להם שחונטים יעו"ש בנעימות דבריו.
והוא הדבר איפוא
גם בנידוננו, התנאים הקדושים כשנקטו קו בהליכותיהם בחיים לא היה זה מפאת נטית מזגם
הטבעי לכך, אלא מפני שמצאו מהלכים לכך בתוה"ק, שמאי מצא שהדרך דרך - התורה היא
להתנהג בקפדנות ושזוהי הדרך לשמור את דרך עץ החיים היא מצוותיה וחוקותיה של תוה"ק,
ואילו היה מוצא שצריכים לשנות את הקו היה מיד משנה אותו בלי כל היסוס, ואותו הדבר גם
הלל, הוא מצא שצריכים להתנהג בענוה ולכן התנהג ככה, ואם היה מוצא שצריכים להתנהג אחרת
היה מתנהג אחרת, וכן גם רבי עקיבא שמצא שצריכים לנקוט בקו הנהגה של מעביר על מדותיו,
ואילו מצא אחרת היה מתנהג כפי שמצא, ואם כן אין כל פלא אם בדרך ההנהגה שבין איש לאשתו
מתי שאפשר לבעל לגרשה נקטו כל אחד מהם בקו אחר מכגון שנהגו בהליכותיהם עם בני האדם.
כי בכאן כל אחד מהם מקרא הוא דורש על כך עפ"י הכללים שהיה לכל אחד מהם בקבלה מרבם,
ומכיון שמקרא המה דורשים בזה אם כן סברו שככה היא הקבלה בזה עד למשה מסיני, ואם כן
בטלו לפי תומת צדקתם הגדולה את הקו שנקטו להם בדרכי הליכותיהם עם בני האדם, ולא הביטו
אם דרכם כאן סותר לדרכם האחר, וקבעו בכאן את ההלכה בזה לפי המקרא שדרשו בזה, כי כאמור
גם דרכם האחרת לא בחרו מפני נטיית מזגם הטבעי כי אם רק לפי שמצאו שכך היא דרך התורה,
ולכן אם כאן מצאו המקרא אני דורש שמורה לנקוט בכאן קו אחר נקטו כפי שמורה להם הדרש,
כי צו התורה עומד למעלה מכל החשבונות, ומוטעים המה כלפי הצו הזה, וכל החושים ועיני
הבשר מבוטלים כלפי המקרא אני דורש, כי זהו המציאות, וזוהי הדרך דרך התורה ללכת בה ואחריה
בתמימות מבלי לנטות ימין או שמאל.