see page 19
אולם כמדומה שאצל רבינו זצוק"ל החסד וההטבה לתלמידיו היתה בבחינה אחרת. לתלמיד שסירב לקחת ממנו תמיכה כספית, התבטא פעם, למה אתה מתאכזר עלי ומונע ממני את ההנאה הזאת? הוא פשוט נהנה לתת ולהעניק. היה 'חפצא' של משפיע ונותן. כדמות של מעלה. ו בתקופה האחרונה בשנים האחרונות, נפלה בגורלי הזכות להיטפל לעושי מצוה, מוסדות החינוך בבני ברק. תחילה בבנין התלמוד תורה 'תפארת יעקב', אח"כ בהקמת סמינר 'אהל רחל', ולבסוף בסיוע לבית יעקב המרכזי על טהרת הקודש ורשת הגנים שעל ידה. בתוקף הנסיבות נזדמן לי לשמוע ממנו פעמים רבות בעניני השעה. אצטט כאן במדויק דברים שנחרתו בי עמוקות בשני הזדמנויות שונים. בשנה האחרונה, אירע שנכנסו אצלו אברכים חשובים לדון בעניני החינוך בגנים, שאלם שוב ושוב על סיבת היעדרותי. לכששמעתי שהוא דורש אחריי, הבנתי שבכוונתו לקרוא לי, הגעתי למחרת, והסחתי בפניו את מר לבי, כי מרוב עיסוקים מעין אלו אינני זוכה ללמוד אפילו כאברך פשוט, תלמודי קשה עלי כברזל מחמת רוב טירדות וחוסר שקיעות, ומה בצע בכל עמלי. לאחר שהכביר במילים על גודל הזכות והשכר, ועל כך שלפום צערא אגרא, התבטא בכאב: ואני, מה אני יגיד, בכל העסק הזה נהרסו לי החיים, אני מתבייש לומר את זה, ובודאי אתה לא תאמין לי, אינני לומד מילה. ומיד הסביר, אולי אני חוטף פה ושם, אבל איננו נחשב אצלי. ומיד הוסיף, אבל עושים את מה שחייבים לעשות... פעם בעת רצון שאלתיו, אולי יש לקוות ולהמתין לעתיד טוב יותר מבחינת כל מצב האידישקייט בדור והקרירות וכו'. השיב בשלילה וביאר, בשבעים שנה האחרונות קם כאן עולם התורה מפואר ומבוצר. ברוך שמסר עולמו לשומרים, מרנן החזו"א והרב מבריסק והרב שך וכו', שהקימו ובנו ועמדו על המשמר. ממש מעשה נסים. הרי יכול היה להיות אחרת. הלכו והרסו הכל בשנתיים. מה כבר אפשר לצפות, שיחזירו את הכל אחורה? אזרתי עוז ושאלתי, ניחא, אז אין מה לקוות על בין אדם למקום, אבל אולי בבין אדם לחבירו וכל המצב שלנו יהיה טוב יותר. והגיב: בזה תמיד היה הכל רקוב, עכשיו רק נתגלה החוצה. באחת ההזדמנויות שבלא משים נודע מני על רדיפה איומה לאחד מתלמידיו בניו הקרובים. לקח הדברים מאוד ללבו במשך כמה ימים, אולם לא פסק מלמלמל חליפות, אבל אסור לדבר על זה, זה מעורר קטרוג. נורא למתבונן. בכל הפעמים האחרונות שבקרתי אצלו התלונן כי גם המבינים אינם מבינים אותו, והוסיף, לא שאינם מבינים אלא שאינם רוצים להבין מחמת כל מיני תירוצים ואמתלאות.
בס"ד, י"ז אדר תשע"ח מילין זעירין מאת זעירא דמ"ן חבריא פתיחה ככלות ימי השבעה, בשובי זה עתה מחלקת מחוקק ספון
18 . *** נתן אמון מלא בתלמידיו, ונסך בהם את הבטחון, 'תעשה כפי שתראה לנכון בשיקול דעת'. ומרגלא 17 בפומיה בשם הרב מטשעבין זי"ע שכל מנהל במוסד שלו הוא 'רשכבה"ג', כי א"א לשאול על כל פרט, ומקבלים רק את רוח הדברים, והערום יעשה בדעת לדמות מילתא למילתא. ויפה הגדירו, תמיד הציב בפנינו את הסולם, אבל אף פעם לא החזיק בידינו בעת העליה, לטפס צריך לבד בכוחות עצמו. בהדרכות אישיות כמעט אף פעם לא אמר, עשה כך, או אסור לעשות כך. השאיר את הבחירה ביד השואל. כידוע דבר זה בלט מאוד בשנים האחרונות בצורת ההנהגה עם ה'מבינים בעם'. תקופה לאחר נישואיי הגעתי אליו בשברון לב, כי קשה עלי מאוד תקופת המעבר, וההתנתקות מלחסות בצילו ובצל הישיבה הק' ]כפי שכבר צפה זאת מראש[, ואמרתי לו 'נפשנו יבשה אין כל'. וממש נעל את הדלת בפניי, ואמר שהכל תירוצים ועצת היצר, וצריך לתפוס את עצמו בידים. פעם התבטא בהתפעלות על התופעה, כי מבקשי ד' מצאו תמיד את דרך האמת בעבודת ד', ואף 18 שהגיעו ממקומות וחוגים רחוקים מאוד.
אולם כמדומה שאצל רבינו זצוק"ל החסד וההטבה לתלמידיו היתה בבחינה אחרת. לתלמיד שסירב לקחת ממנו תמיכה כספית, התבטא פעם, למה אתה מתאכזר עלי ומונע ממני את ההנאה הזאת? הוא פשוט נהנה לתת ולהעניק. היה 'חפצא' של משפיע ונותן. כדמות של מעלה. ו בתקופה האחרונה בשנים האחרונות, נפלה בגורלי הזכות להיטפל לעושי מצוה, מוסדות החינוך בבני ברק. תחילה בבנין התלמוד תורה 'תפארת יעקב', אח"כ בהקמת סמינר 'אהל רחל', ולבסוף בסיוע לבית יעקב המרכזי על טהרת הקודש ורשת הגנים שעל ידה. בתוקף הנסיבות נזדמן לי לשמוע ממנו פעמים רבות בעניני השעה. אצטט כאן במדויק דברים שנחרתו בי עמוקות בשני הזדמנויות שונים. בשנה האחרונה, אירע שנכנסו אצלו אברכים חשובים לדון בעניני החינוך בגנים, שאלם שוב ושוב על סיבת היעדרותי. לכששמעתי שהוא דורש אחריי, הבנתי שבכוונתו לקרוא לי, הגעתי למחרת, והסחתי בפניו את מר לבי, כי מרוב עיסוקים מעין אלו אינני זוכה ללמוד אפילו כאברך פשוט, תלמודי קשה עלי כברזל מחמת רוב טירדות וחוסר שקיעות, ומה בצע בכל עמלי. לאחר שהכביר במילים על גודל הזכות והשכר, ועל כך שלפום צערא אגרא, התבטא בכאב: ואני, מה אני יגיד, בכל העסק הזה נהרסו לי החיים, אני מתבייש לומר את זה, ובודאי אתה לא תאמין לי, אינני לומד מילה. ומיד הסביר, אולי אני חוטף פה ושם, אבל איננו נחשב אצלי. ומיד הוסיף, אבל עושים את מה שחייבים לעשות... פעם בעת רצון שאלתיו, אולי יש לקוות ולהמתין לעתיד טוב יותר מבחינת כל מצב האידישקייט בדור והקרירות וכו'. השיב בשלילה וביאר, בשבעים שנה האחרונות קם כאן עולם התורה מפואר ומבוצר. ברוך שמסר עולמו לשומרים, מרנן החזו"א והרב מבריסק והרב שך וכו', שהקימו ובנו ועמדו על המשמר. ממש מעשה נסים. הרי יכול היה להיות אחרת. הלכו והרסו הכל בשנתיים. מה כבר אפשר לצפות, שיחזירו את הכל אחורה? אזרתי עוז ושאלתי, ניחא, אז אין מה לקוות על בין אדם למקום, אבל אולי בבין אדם לחבירו וכל המצב שלנו יהיה טוב יותר. והגיב: בזה תמיד היה הכל רקוב, עכשיו רק נתגלה החוצה. באחת ההזדמנויות שבלא משים נודע מני על רדיפה איומה לאחד מתלמידיו בניו הקרובים. לקח הדברים מאוד ללבו במשך כמה ימים, אולם לא פסק מלמלמל חליפות, אבל אסור לדבר על זה, זה מעורר קטרוג. נורא למתבונן. בכל הפעמים האחרונות שבקרתי אצלו התלונן כי גם המבינים אינם מבינים אותו, והוסיף, לא שאינם מבינים אלא שאינם רוצים להבין מחמת כל מיני תירוצים ואמתלאות.
בס"ד, י"ז אדר תשע"ח מילין זעירין מאת זעירא דמ"ן חבריא פתיחה ככלות ימי השבעה, בשובי זה עתה מחלקת מחוקק ספון
18 . *** נתן אמון מלא בתלמידיו, ונסך בהם את הבטחון, 'תעשה כפי שתראה לנכון בשיקול דעת'. ומרגלא 17 בפומיה בשם הרב מטשעבין זי"ע שכל מנהל במוסד שלו הוא 'רשכבה"ג', כי א"א לשאול על כל פרט, ומקבלים רק את רוח הדברים, והערום יעשה בדעת לדמות מילתא למילתא. ויפה הגדירו, תמיד הציב בפנינו את הסולם, אבל אף פעם לא החזיק בידינו בעת העליה, לטפס צריך לבד בכוחות עצמו. בהדרכות אישיות כמעט אף פעם לא אמר, עשה כך, או אסור לעשות כך. השאיר את הבחירה ביד השואל. כידוע דבר זה בלט מאוד בשנים האחרונות בצורת ההנהגה עם ה'מבינים בעם'. תקופה לאחר נישואיי הגעתי אליו בשברון לב, כי קשה עלי מאוד תקופת המעבר, וההתנתקות מלחסות בצילו ובצל הישיבה הק' ]כפי שכבר צפה זאת מראש[, ואמרתי לו 'נפשנו יבשה אין כל'. וממש נעל את הדלת בפניי, ואמר שהכל תירוצים ועצת היצר, וצריך לתפוס את עצמו בידים. פעם התבטא בהתפעלות על התופעה, כי מבקשי ד' מצאו תמיד את דרך האמת בעבודת ד', ואף 18 שהגיעו ממקומות וחוגים רחוקים מאוד.