Husband is not forced in claim of Ma'us alei unless clearly disgusting
שו"ת יביע אומר חלק ג - אבן העזר סימן יח
(ב) איברא דחזי הוית להמאירי (כתובות סג: עמוד רסח), שכ', ואף לשיטת גדולי המחברים (הרמב"ם), פירשו רבותי בדבריהם, דדוקא בשטוענת כך מן הדין, ר"ל שאף אנו מכירים בו שהוא ראוי להמאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו אם במדות אם בשאר דברים מכוערים, והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא, הא כל שטוענת כן מחמת עקשות וגאוה והסתלסלות יתר אין שומעים לה. עכ"ל. גם בשו"ת מהרימ"ט ח"ב (חאה"ע סי' מ) כ', ואם היינו באים לדון דינא דמאיס עלי כד' הרמב"ם, היה צריך לחקור הדבר היטב שיהא ברור וניכר לנו שא"א לה להבעל ברצונה לו שהוא מאוס עליה, וצריכה לתת אמתלא לדבריה בכדי להאמינה. וכמ"ש הרא"ש והגמ"י בשם מהר"ם. ואף על פי שהרשב"א בתשו' המיוחסות (סי' קלח) כ' שא"צ לתת טעם ואמתלא לדבריה, זהו שיכולה לומר שהוא מאוס אף על פי שלא תתן טעם, ומ"מ אנו צריכים להכיר ולבחון זה מדבריה שכן הוא האמת שהוא מאוס בעיניה. וכמ"ש הרשב"א בתשו' שהובאה בב"י (סי' עז). עכת"ד. נמצא דאיכא פלוגתא בד' הרמב"ם בזה. [ועמש"כ להלן אות טו דמוכח להדיא מדברי מהרי"בל בתשו' ח"ג (סי' יג), שא"צ שום אמתלא לטענת מאיס עלי בכדי לכופו לגרש. ע"ש]. ומ"מ ע"פ סיום דברי מהרימ"ט נראה שיש הפרש בין אומדנא קלה כמות שהיא הנראית רק לעיני הדיינים, לבין אמתלא ברורה ונכוחה, אשר תבענה שפתותיה של האשה. וכמו שסיים עוד מהרימ"ט שם, ועוד שהרשב"א שם כ' דבאומרת מאיס עלי ואינה חפצה בו ולא בכתובתו, כיון שרוצה לצאת בלא כתובה ודאי נראה מדבריה שדעתה אונסה. ע"כ. ופשוט שאין זו חשובה אמתלא ברורה. ובזה מיושבים דברי הרשב"א שלא יסתור את עצמו בתשובותיו הנ"ל. וכבר הנתיבות משפט שם (דף ריז ע"ב) עמד בסתירת תשו' הרשב"א שבב"י (סי' עז) לתשובתו שבמיוחסות (סי' קלח) הנ"ל. והניח בקושיא. ומתוך דברי מהרימ"ט הנ"ל תתיישב סתירה זו על נכון, שאף שהיא עצמה א"צ לתת טעם לדבריה, מ"מ צריכים אנו להבחין ולהכיר שדבריה נכונים. וכ"כ ליישב קושיא זו בשו"ת פרי צדיק (סי' ב). וע"ע בשו"ת ויאמר יצחק (סי' קכו). ובשו"ת שערי עזרה (סי' ז). ובשו"ת וזאת ליהודה (סי' יא). ע"ש. ועכ"פ אמת שדעת הרשב"א היא דאין לכופו לגרש גם באמתלא נכונה, ומ"מ הרשב"ש מצרף בזה דעת הרמב"ם עם קצת מהחולקים עליו שבזה הושוו לכפותו לגרשה, וכמו שסיים אח"כ ע"פ דברי מהר"ם. ומכ"ש באמתלא ברורה כזו דמוקמינן לה בחזקת שלא נתרצית לו מעולם, וסופה מוכיח על תחלתה. ובזה א"ש גם יתר קושיות הנתיבות משפט הנ"ל.
(ב) איברא דחזי הוית להמאירי (כתובות סג: עמוד רסח), שכ', ואף לשיטת גדולי המחברים (הרמב"ם), פירשו רבותי בדבריהם, דדוקא בשטוענת כך מן הדין, ר"ל שאף אנו מכירים בו שהוא ראוי להמאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו אם במדות אם בשאר דברים מכוערים, והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא, הא כל שטוענת כן מחמת עקשות וגאוה והסתלסלות יתר אין שומעים לה. עכ"ל. גם בשו"ת מהרימ"ט ח"ב (חאה"ע סי' מ) כ', ואם היינו באים לדון דינא דמאיס עלי כד' הרמב"ם, היה צריך לחקור הדבר היטב שיהא ברור וניכר לנו שא"א לה להבעל ברצונה לו שהוא מאוס עליה, וצריכה לתת אמתלא לדבריה בכדי להאמינה. וכמ"ש הרא"ש והגמ"י בשם מהר"ם. ואף על פי שהרשב"א בתשו' המיוחסות (סי' קלח) כ' שא"צ לתת טעם ואמתלא לדבריה, זהו שיכולה לומר שהוא מאוס אף על פי שלא תתן טעם, ומ"מ אנו צריכים להכיר ולבחון זה מדבריה שכן הוא האמת שהוא מאוס בעיניה. וכמ"ש הרשב"א בתשו' שהובאה בב"י (סי' עז). עכת"ד. נמצא דאיכא פלוגתא בד' הרמב"ם בזה. [ועמש"כ להלן אות טו דמוכח להדיא מדברי מהרי"בל בתשו' ח"ג (סי' יג), שא"צ שום אמתלא לטענת מאיס עלי בכדי לכופו לגרש. ע"ש]. ומ"מ ע"פ סיום דברי מהרימ"ט נראה שיש הפרש בין אומדנא קלה כמות שהיא הנראית רק לעיני הדיינים, לבין אמתלא ברורה ונכוחה, אשר תבענה שפתותיה של האשה. וכמו שסיים עוד מהרימ"ט שם, ועוד שהרשב"א שם כ' דבאומרת מאיס עלי ואינה חפצה בו ולא בכתובתו, כיון שרוצה לצאת בלא כתובה ודאי נראה מדבריה שדעתה אונסה. ע"כ. ופשוט שאין זו חשובה אמתלא ברורה. ובזה מיושבים דברי הרשב"א שלא יסתור את עצמו בתשובותיו הנ"ל. וכבר הנתיבות משפט שם (דף ריז ע"ב) עמד בסתירת תשו' הרשב"א שבב"י (סי' עז) לתשובתו שבמיוחסות (סי' קלח) הנ"ל. והניח בקושיא. ומתוך דברי מהרימ"ט הנ"ל תתיישב סתירה זו על נכון, שאף שהיא עצמה א"צ לתת טעם לדבריה, מ"מ צריכים אנו להבחין ולהכיר שדבריה נכונים. וכ"כ ליישב קושיא זו בשו"ת פרי צדיק (סי' ב). וע"ע בשו"ת ויאמר יצחק (סי' קכו). ובשו"ת שערי עזרה (סי' ז). ובשו"ת וזאת ליהודה (סי' יא). ע"ש. ועכ"פ אמת שדעת הרשב"א היא דאין לכופו לגרש גם באמתלא נכונה, ומ"מ הרשב"ש מצרף בזה דעת הרמב"ם עם קצת מהחולקים עליו שבזה הושוו לכפותו לגרשה, וכמו שסיים אח"כ ע"פ דברי מהר"ם. ומכ"ש באמתלא ברורה כזו דמוקמינן לה בחזקת שלא נתרצית לו מעולם, וסופה מוכיח על תחלתה. ובזה א"ש גם יתר קושיות הנתיבות משפט הנ"ל.