Semicha Rivash

 Rivash (#271) First we must clarify what is the semichah which is practiced in France and Germany which the rabbis issue and those in turn give semicha to others. . It is clearly agreed that the semicha that existed in the time of our Sages of the Talmud was in order to judge cases involving capital punishment and fines which required experts. In other words people with semicha which was given by those others who had semicha and they gave semicha to others. The chain of semicha ultimately went back to Moshe. Those that had semicha were fit to serve on the Sanhedrin. That original semicha no longer exists as there are no longer anyone today that has semicha  that goes back to Moshe. In addition the original Semicha can not exist outside of Israel. Both the giver and recipient of the original semicha needed to be located in Israel. You can’t say that this original semicha wa simply getting permission to judge others against their will and if they erred to be exempt.  The gemorah Sanhedrin says one who got permission to judge from the Reish Galusa was exempt if he erred and this was true even outside of Israel since the Reish Galusa was the leader in Babylonia. .However this permission was not semicha and furthermore the permission did not give him the ability to judge fines which is permitted only with the original semicha.  Actually this is something totally different. The Reish Galusa is a substitute for a king. Thus he has the power to control the people. Therefore anyone who judges without his permission and errs must pay out of his own pocket unless the litigants had voluntarily agreed to accept whatever he decides. If he gets permission it is as if they agreed to what ever he decides and thus he is exempt if he errs. The same applies if the judge got permission the political leader in Israel. Thus perhaps the semicha that is done in France and Germany is simply getting permission to judge by force and to be exempt if he errs.  That can’t be because then he should be getting permission from the Reish Galusa or from the leader of Israel – both of those position no longer exist. Today the only way the judge can be exempt if he errs is to have the litigants or the community to agree to accept whatever he decides . The semicha today seems to simply mean that a student today needs to get permission from his teacher to make halachic rulings  This is true even if he is clearly an expert.  The gemorah explains that even an expert might not know how to communicate with the litigants properly and a Rabbinic decree was made that a student must always get permission from his teacher before making halachic rulings for others. In addition it seems to be a law involving showing proper respect to one’s teacher. Thus this permission is needed only as long as the teacher is alive.

ואחרי שבארתי לפי דעתי מה ענין הסמיכה ההיא שנוהגין בה בצרפת ובאשכנז אומר כי ענין הגזרה אשר גזר מהר"ם הלוי נר"ו על קהלות צרפת וחכמיהם אם היא כוללת על כל החכמים ותלמידים שאינם תלמידיו ולא תלמידי הרב רבי ישעיה אין לחוש לה כלל, לפי שאף אם גלוי ומפורסם כי מהר"ם הלוי מופלג בחכמה ומופלג בזקנה. מכ"מ איננו נשיא שהוא הגדול שבסנהדרי גדולה העומד על בני עמנו תחת מרע"ה =משה רבינו עליו השלום= וגוזר גזרות על ישראל לאסור דברים המותרין. וגם הנשיא לא היה גוזר מדעתו אלא בהסכמת הסנהדרין כלם או רובם. כמו שאמר כאן /מסכת סנהדרין שם/ באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה וכו'. ולא אמר באותה שעה גזר. וכן בשמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. וכן בית דינו של שם גזרו, ב"ד של חשמונאי גזרו. וכן כשאמרו שמן דניאל גזר עליו. ר"ל הוא ובית דינו. דהא כי אמרינן ר"ג ובית דינו נמנו על השמן והתירוהו, מקשינן התם בפרק אין מעמידין (ל"ו) דניאל גזר ורבי יהודה הנשיא מבטל, והא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, וכן אותן תקנות שתיקן ריב"ז =רבי יוחנן בן זכאי=, עם הסנהדרין תקנם אלא שנקראו על שמו לפי שהיה נשיא עליהם. כדאמרינן התם במסכת ר"ה (ל"א:) גבי כרם רבעי כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו. מאן חבריך, ריב"ז. וכן גבי גר שנתגייר כבר נמנה עלי' ריב"ז ובטלה מפני התקנה. וכן במסכת גיטין (נ"ה:) גבי תקנת סקריקון רבי הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה בפני סקריקון וכו'. ובגמרא /מסכת גיטין/ (נ"ט) אמר רב אנא הואי במנינא דרבי ומנאי דידי מתחלי ברישא. וכל התקנות והגזרות כך היו ע"י מנין החכמים שהיו גוזרין ואוסרין על כל ישראל דברים המותרים. אם כדי לעשות סייג לתורה כמו שנצטוינו ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. אם גזרות חדשות לפי מה שראו שהם צורך הזמן או לאיזה מקרה שקרה. כדאמרינן בפרק מרובה (פ"ב:) ובפרקא בתרא דסוטה (מ"ט:) באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד את בנו חכמת יונית. וכדתנן נמי התם (שם /מסכת סוטה מ"ט/) בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים וכו'. אבל חכם אחד לא היה אוסר וגוזר גזרות על כל ישראל כי אם לבני עירו ולגבולותיה. כי האחרים אין להם לקבל גזרותיו. ומהר"ם הלוי שהוא דר באשכנז אם יגזור במלכות צרפת יגזור ג"כ בכל ישראל כיון שהוא גוזר חוץ לעירו. ואף חוץ למדינתו ואף חוץ לגלילו. וכ"ש שיש חכמים אחרים בצרפת וביחוד מהר"ר יוחנן נר"ו, והלא בימי חכמי המשנה כשהיה מחלוקת בין החכמים בדבר הוראה כל אחד מהם היה מנהיג בני מקומו כפי סברתו ואף להקל. כדאמרינן בפרק כל הבשר (קט"ז) במקומו של ר"א =רבי אליעזר= היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל. במקומו של ר"י =רבי יוסי= היו אוכלין בשר עוף בחלב. ואף אחר מכאן כשנפסקה הלכה דלא כר' יוסי היו מניחין אותן על מנהגן. כדאמרינן התם לוי איקלע לבי יוסף רישבא. אייתו לקמיה רישא דטווסא בחלבא ולא אכל. ולא אמר להו ולא מידי. כי אתא לקמיה דרבי אמר ליה מ"ט לא תשמתינהו, אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ואמינא דלמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי וכו'. וכל שכן שאין לרב אחד לגזור ולאסור במלכות אחרת חוץ לממשלתו דברים המותרין מדין התלמוד. כמו מה שגזר מהר"ם הלוי שלא יתפוש שום רב ישיבה בצרפת אם לא ברשות מהר"ר ישעיה. ומדין התלמוד לא נאסר אף לאחר גזרה אלא בתלמיד בחיי רבו אא"כ נטל רשות מרבו. אבל מי שאין רבו חי ואינו תלמיד ממהר"ר ישעיה למה יגזרו עליו שיטול רשות ממנו, והא ברשות ב"ד קא עביד. דכיון דגמיר רשותא למה ליה למשקל כיון שאינו רבו, וגם ברשות דמצוה ואף חובה דכיון שהגיע להוראה ומונע עצמו ועוצם עיניו מלהורות עליו הכתוב אומר ועצומים כל הרוגיה. וכ"ש אם התלמיד נטל רשות מרבו מובהק שרוב חכמתו ממנו שאין לגזור עליו שילך לארץ אחרת ליטול רשות ממהר"ר ישעיה ולהטריח עליו כל זה הטורח. ובשלהי פרק זה בורר (ל"א:) אסיקנא בשנים שנתעצמו בדין. כופין אותו ודן בעירו. אף על גב דאמר אידך נלך במקום הועד שהוא מקום חכמים גדולים יותר מעירו. אלא היכא דאמר מלוה משום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה, והכא ליתא משום האי טעמא. ובעיר אחת שומעין אפילו ללוה לדון לפני הגדול. כדאיתא בפרק זה בורר (כ"ג) כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא, דאמר ליה מאי מטרחנא לך, והלא אפילו במה שחייבה תורה לכבוד הזקן מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, אמרו ז"ל בפ"ק דקדושין (ל"ב:) מנין לזקן שלא יטריח, שנאמר ויראת מאלהיך. ואם לקימה שאין בה כי אם טורח מעט צותה תורה על הזקן שלא יטריח. איך יטריח על ת"ח שהגיעו להוראה, שיש להם וחובה עליהם להורות וללמד בני עירם, ללכת אל ארץ מרחקים ליטול רשות שלא מן הדין ושלא מן ההלכה, ונמצאת מכשילן שלא ירצו לטרוח וימנעו מתלמוד תורה. והרי זה כמאמר הנביא ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו. ואף אם לא היתה גזרה זו סבה למניעת התורה אלא היתה למצוה ולגדר והיה כח ויכולת ביד הגוזר לגוזרה. עדיין לא היו חייבין לקיימה כאשר אין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. כדאמרינן בפרק אין מעמידין (ל"ו) גבי שמן וכ"ת דניאל גזר ולא קבלו, ואתו תלמידי שמאי והלל וגזרו וקבלו א"כ מאי סהדותיה דרב, ופירש רש"י ז"ל מאי סהדותיה דרב דאמר דניאל גזר עליו. דכיון דדריה לא קבילו מיניה לאו גזרה היא ע"כ. ובודאי הכוונה היא משום דגזרת שמן היא גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, כדאיתא התם. ומשום הכי כל שלא רצו הצבור לקבלה אינה כלום. כדאמרינן (שם /ע"ז ל"ו/) אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה. כלומר ואם גזרו אין הצבור חייבין לנהוג בה כלל, כדאיתא התם. וכדכתב רש"י ז"ל דלאו גזרה היא כיון דלא קבלוה. אלא שאם קבלוה ונהגו בה קצת העם ופשט איסורה בקצתם אז צריך בית דין להתירה. אבל אינה צריכה ב"ד גדול מן הראשון כל שלא פשט איסורה בכלם או ברובם. כדאמרינן גבי שמן שבדקו עליו ומצאו שלא פשט אסורו ברוב ישראל ומשום הכי התיר אותו רבי יהודה הנשיא ובית דינו ואף על פי שהיה ב"ד קטן בחכמה ובמנין מן הראשון שאסרוהו דהיינו תלמידי שמאי והלל. וכן נמי בגזרה זו היוצאת כשגגה מלפני השליט. אף היה לו כח עליה והיתה לתקנה ולגדר מ"מ כיון שלא רצו הקהלו' שבמלכות צרפת לקבלה אינה גזרה. כיון שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ולא אפי' מיעוטם. כמו שראינו מכתב' השלוח למהר"ם הלוי על זה אשר הגיע אלינו טופסו. ואם קצתם קבלו אותה ונהגו בה כיון שלא קבלוה רובם יכול ב"ד אחר להתיר מה שגזר ואסר מהר"ם הלוי. ואף אם אינו גדול ממנו בחכמה ובמנין. ואם יאמר מהר"ם הלוי רוב התלמידים שבאשכנז ושבצרפת למדו לפני או לפני מהר"ר ישעיה. ולמדו ממנו פרק אחד או הל' אחת, וצריכי' ליטול רשות אם ממני אם ממנו. ואני נותן רשותי למהר"ר ישעיה. גם זה אינו. שלא גזרו אלא ברבו מובהק ר"ל שרוב חכמתו ממנו אבל ברבו שאינו מובהק לא. כדאמרי' בפ' הדר (ס"ג) דרבינא סר סכינא בבבל. ואמרי' התם משום דתלמיד חבר דרב אשי הוה. וכן נמי רב המנונא אורי בשני דרב חסדא משום האי טעמא נמי. ופירש תלמיד חבר ר"ל שאין רוב חכמתו ממנו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות ת"ת =תלמוד תורה=). וז"ל במד"א =במה דברים אמורים= ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו. אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו הרי זה תלמיד חבר. ואינו חייב בכבודו בכל הדברים האלו אבל עומד מלפניו וקורע עליו עכ"ל. ומה שפירש רש"י ז"ל תלמיד חבר חכם כמותו אלא שלמד ממנו הלכה אחת או שתים, לאו דוקא חכם כמותו ממש בשוין. דהא ודאי רב המנונא לא היה שוה לרב חסדא ותלמידו ממש היה. כדאמרינן בפ"ק דקדושין (כ"ה) סבי דנזייתא לא אתו לפרקא דרב חסדא. אמר ליה לרב המנונא זיל צנעינהו. אזל אמר להו מאי טעמא לא אתו רבנן לפרקא, אמרו ליה ומאי ניתי, דבעינן מילתא מיניה ולא פשיט לן. אמר להו בעו מנאי דידי ואפשוט לכו. בעו מיניה עבד שסרסו רבו בבצים מהו, כמומין שבגלוי דמי או לא, לא הוה בידיה. אמרו ליה מה שמך, המנונא. אמרו ליה לאו המנונא שמך אלא קרנונא שמך. אתא לקמיה דרב חסדא. אמר ליה מתני' בעו מינך. דתנן כ"ד ראשי אברי' שבאדם וכו'. אלא תלמידו היה ולא היה רוב חכמתו אלא מרב הונא. וכן רבינא לא היה גדול בתורה כרב אשי. הא אמרינן בפרק הנזקין (נ"ט) וכן בפרק אחד דיני ממונות (ל"ו) דמימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. ור"ל שהיה גדול בדורו מכלם בתורה וגדול מכלם בגדולה, כדמוכח התם. וכן נמי רבי ירמיה בר אבא דאמרי' בפרק [תפלת השחר כ"ז:] דהוה תלמיד חבר לרב. מדקאמר ליה מי בדלת, ולא קאמר ליה מי בדיל מר. ודאי לא היה חכם כמותו דרבי ירמיה בר אבא תלמיד של רבי יוחנן ואפילו רבי יוחנן רבו היה שולח לרב לקדם רבינו שבבבל, כדאיתא בפרק גיד הנשה (צ"ה:). אלא שלא היה רבו מובהק של רבי ירמיה בר אבא. ומעתה כל שאין רוב חכמת' ממהר"ם הלוי ולא ממהר"ר ישעיה אף אם למדו לפניהם איזה זמן אינן צריכים ליטול רשות מהם דהוו להו לגבייהו כתלמיד חבר. והא דאמרי' התם (עירובין ס"ג) רבינא הוה יתיב קמי' דרב אשי. חזייה לההו' גברא דקא קטר חמרא בציניתא דדיקלא בשבתא. רמא ביה קלא לא אשגח ביה. אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא. אמר ליה כי הא מי מתחזיא כאפקרותא, אמר ליה אין חכמה ואין תבונה וכו'. כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. דמשמע טעמא משום חה"ש =חילול השם= הא לאו הכי מחזי כאפקרותא. אף על גב דרבינא תלמיד חבר הוה ההיא כבר תרגמוה המפרשים ז"ל משום דבפניו ממש הוה. ואז מחזי כאפקרותא אפי' בתלמיד חבר. אבל שלא בפניו אפילו תוך שלש פרסאות מותר בתלמיד חבר. אי נמי אפשר דתלמיד חבר מותר להורות אפילו בפניו ממש אלא דלשמותי בפניו הוי שררתא יתירתא. או אפשר דהכי קאמר כה"ג בתלמיד אחר שאינו תלמיד חבר מי מחזי כאפקרותא. ולדעת התוס' אפי' תלמיד חבר תוך שלש פרסאות אסור. והוצרכו לידחק במאי דאמרינן בריש זה בורר (כ"ג) כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא. דא"ל מאי מטרחנא לך, דמשמע שהם במקום א'. והוספתי להפליא הפלא ופלא על הגזרה זו שנאמר בה שמי שלא יטול רשות ממהר"ר ישעיה שהגיטין והחליצות שנעשין לפניו יהיו פסולין. ואם נעשו כהוגן וכתקון חז"ל והם כשרים מן הדין למה יהיו פסולין, ומה צריך נטילת רשות משום רב בכתיבת הגט ונתינתו, וכן בחליצה, ואי משום מה שאמרו ז"ל (קדושין ו') כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק בהן. סתם ספרי דדייני מגמר גמירי. ואפילו בגיטין הבאין ממדינת הים שלא היו בקיאין בדקדוקי גיטין בדורות הראשונים קודם שלמדו. אליבא דרבה דאמר טעמא דצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום לשמה. אמרינן בגמ' (גיטין ב':) דרוב בקיאין הן. ופירש רש"י ז"ל רוב ישראל בקיאין הן ואין לחשדן. ואמרינן נמי התם דאפי' לרבי מאיר דחייש למיעוטא, הכא ליכא למיחש דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי. אלא דרבנן הוא דאצרוך דלמא אשכחיה בר מאתיה דשמיה כשמיה שכתבו ונמלך מלגרש כמו שפירש רש"י ז"ל. ומטעם זה הוא שלא חשש רבה אלא משום לשמה. אבל לא לשאר דקדוקי גיטין משום דלהא ליכא למיחש כלל דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי. כמ"ש זה המפרשים ז"ל. ואף בלשמה שחששו דלמא אשכחיה בר מאתיה, אפילו הכי משום עגונא אקילו בה רבנן להאמין השליח ואפילו האשה עצמה (שם /מסכת גטין/ כ"ג:). אף על גב דאין דבר שבערוה פחות משנים כדאיתא בריש מכילתא דגיטין. ואף בלשמה שחשש רבה דלמא אשכחיה בר מאתיה דשמיה כשמיה לא קיי"ל כוותיה. אלא כרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ולא חשש לשמה כלל אפי' קודם שלמדו. משום דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי כמו שפסק הרב אלפסי ז"ל וכל האחרונים ז"ל. והנה מהר"ם הלוי פוסל הגיטין הכשרים על לא דבר ואינו חושש לטעם עגונא. ולא הלך בזה חוץ מכבודו בעקבות חכמי התלמוד שאמרו אין טענת אונס בגיטין. והתירו גט דמדאורייתא לא הוי גיטא ושרו אשת איש לעלמא. וסמכו על כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, משום תקנת צנועות. דזמנין דלא אניס וסברא דאניס ויתבא ומעגנא (כתובות ג'). ואף על גב דהתם לא מעגנא מדינא שהרי אין לה לחוש דאניס דרובא דאינשי לא אניסי. אלא ממדת חסידות מעגנא והיינו דקרו להו צנועות, ואפ"ה עשו להם חכמים תקנה והכשירו הגט שהיה פסול מן הדין. ומהר"ם הלוי עשה בהפך, כי הגיטין והחליצות הכשרין מן הדין פסל בלא טעם מפני שלא נטלו רשות ממהר"ר ישעיה. והגט הנעשה בהכשר מי יפסלנו, ואפילו הבעל עצמו מכיון שנכתב הגט כתקנו אינו יכול לבטלו שלא לגרש בו. כדאיתא בגיטין בריש פרק השולח (ל"ב:) ובקדושין ריש פרק האומר (נ"ט:) נהי דבטליה מתורת שליח גיטא גופא מי קא בטיל, כפי הגרסא הנכונה. וכמו שפירש רש"י ז"ל שכתב לשליח הוא דבטליה שלא יהא שלוחו לגרשה בגט זה. אבל הגט שהוא בעין אינו נפסל לעולם. וכן הכריעו האחרונים ז"ל1 ומה שאמרו כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק בהן. פרש"י ז"ל להיות דיין בדבר שמא יתיר אסור ערוה. אבל הגט שנכתב כתקנו למה יפסיד, וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי. ויש להם תקוני הגט בכל הלכותיו כמו שסדרו להם המחברים ז"ל2 ואפילו הדיין אין לו לידע אלא הפסקים. דומיא דההיא דאמר רב הונא הלכה כרבי יוסי. דבעינן התם בפ"ק דקדושין אפילו לא שמיע ליה הא, אבל אין צריך שידע כל הויות התוספות וגליוניהם ולמירמי דיקלי ולמזקף להו. וכמה חכמים ראינו בעינינו מפולפלים וחריפים בהויות דמעיילי פילא בקופא דמחטא ועל כל קוץ וקוץ אומרים תלי תלים קושיות ותרוצין. ולפום חורפא לא סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא. ואומרים על אסור מותר, ועל מותר אסור. וכבר אמרו בפ"ק דערובין (י"ג:) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו, שלא עמדו חבריו על סוף דעתו שהיה אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים. ועל טהור טמא, ומראה לו פנים. וכן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה אף על גב דב"ש מחדדי טפי כדאמרינן בפ"ק דיבמות (ט"ו:). וכבר נפסקה הלכה בסוף הוריות דסיני עדיף מעוקר הרים. וגם מאי דאמרי' כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין ר"ל בהלכותיהן המצויות תמיד. ולא בדברים הזרים שאינם נמצאין אלא לעתים רחוקות. והיינו דבמאי דבעי בגמרא אפי' לא שמיע ליה הא דרב הונא, פרש"י ז"ל כלומר מי שכיח הא או לא שכיח, שיהא אדם נותן גט לאשה או קדושין ואינו מפרש ע"כ. משמע הא אי פשיטא לן דלא שכיח אינו צריך. ומכל מה שנאמר יצא לנו שהגזרה שגזר מהר"ם הלוי היא שלא כדין וכהלכה. כבודו במקומו מונח ואין לחוש לה, אלא שתלמידיו ותלמידי מהר"ר ישעיה אותם שרוב חכמתם מהם אין להם להורות ולקבוע מדרש ולתפוש ישיבה, אא"כ נטלו רשות ממנו. כמו שהוא מן הדין. ואפשר שעל אלה לבד נתכוין מהר"ם הלוי. שחזקה על אדם גדול כמוהו שלא יצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ואף אם הוסיף וגזר בגזרת נחש =נדוי חרם שמתא= סמך לו על מ"ש בירושלמי דמ"ק הדא אמרה העושה דבר שלא כשור' צריך נדוי. אך הפריז מדותיו לומר שגיטיו וחליצותיו פסולין. ובזה חתרנו למצוא לו פתח או טעם נכון, כי חפצנו צדקו, ולא מצאנו. 

ועתה נבא בזה מצד אחר ונאמר אף אם היה ביד מהר"ם הלוי למנות שר ושופט רב ודיין על קהלות צרפת לדון ולהורות על כל הקהלות בין דם לדם בין דין לדין. ועל פיו יהיה כל ריב וכל נגע. ובחר עתה במהר"ר ישעיה ומינה אותו עליהם ולהסיר מהר"ר יוחנן מן השררה ההיא שהחזיק בה גם בזה עשה שלא כהלכה מכמה טעמים. 

ראשונה שאפילו לא החזיק בה מהר"ר יוחנן אלא שעתה היה תחלת המנוי היה ראוי למנות להיות נוהג בשררה ההיא מהר"ר יוחנן. לפי שאביו מהר"ר מתתיה נ"ע נהג בה כבר ברצון הקהלות ובהורמנא דמלכא וכי היה גדול בכל המלכות ההוא בחכמה ובמנין. ומן הדין בנו קם תחתיו. כדגרסי' בספרי (סדר שופטים סי' קס"ב) הוא ובניו שאם מת הוא בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם, תלמוד לומר בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו. וכן אמרו בתורת כהנים (סדר צו פרשה ב' פרק חמישי) גבי כהן גדול שנאמר בו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו. ואפילו אם היה אחר גדול ממנו בחכמה בנו קודם. כדאמרינן בפרק הנושא (ק"ג:) שמעון בני חכם גמליאל בני נשיא. מאי קאמר, הכי קאמר אף על פי ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא. כדאמרינן התם דר' גמליאל לא היה ממלא מקום אבותיו בחכמה ר"ל ששמעון אחיו היה בה גדול ממנו. אבל ביראת חטא ממלא מקום אבותיו היה. ואם אין ממנין נשיא הבן קטן אף על פי שהוא גדול בחכמה מן הבכור כל שהבכור ממלא מקום אבותיו ביראת חטא כ"ש שאין ממנין אחר שאינו בנו אף על פי שהוא גדול בחכמה. ולזה אם יאמר הר"ר ישעיה אני גדול מהר"ר יוחנן בחכמה, אעפ"כ אין ממנין אותו. שכבר נודע ומפורסם לכל שמהר"ר יוחנן ממלא מקום אבותיו ביראת חטא. וכן העידו עליו הקהלות ההם. אף כי חכמתו עמדה לו ומצאה כביר ידו וקבע ישיבות והרבה גבולו בתלמידים. ואם יאמר אליו מהר"ר ישעיה בהדי דידי קא מנצית, דאי חס ושלום נשתכחה תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי. יוכל להשיב אליו מהר"ר יוחנן בהדי דידי קא מנצית, דאנא עבידנא דלא משתכחא תורה מישראל. וכבר שמעינן מההיא סוגיא שהיה לו לרבי למנות לר' חייא בראש אף על גב דרבי חנינא חריף טפי. אי לאו משום דסבר לא אפגריה. וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות מלכים) וז"ל הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדל כמו שעשה יהוידע ליואש. וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה והבן הגדול קודם לקטן ממנו. ולא המלכות בלבד אלא כל השררות והמנויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו לעולם. והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראת חטא. היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו. וכל מי שאין בו יראת שמים אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למנוי מן המנויין שבישראל עכ"ל3 וכן הוא בתוס' דשקלים (פ"ב הט"ו) שכל הקודם בנחלה קודם לשררה ובלבד שינהג מנהג אבותיו4. 

שנית שאף אם לא היה מהר"ר יוחנן בא בטענת אביו והיה ראוי מהר"ר ישעיה להיות קודם להתמנות מ"מ כיון שכבר היה נוהג בשררה ההיא שקבלה מעצמו והחזיק בה זכה בה. מדגרסי' בירושלמי דהוריות (פ"ג ה"ה) דבי הושעיא ודבי בר פזי הוי עלין ושאלין בשלמיה דנשיא כל יומא. והוה אלין דבי הושעיא עלין קדמאי ונפקין קדמאי. אזלין אנון דבר פזי ואתחתנון בנשיאותא. אתון בעיין מיעל קדמאי. אתון ושאלון לר' אמי. אמר להון ר' אמי והקמות את המשכן כמשפטו. וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה לינתן בצפון ינתן בצפון. בדרום ינתן בדרום. ותו אמרינן תרתין זרעייתא בצפרי בולטייא וסגנייא. והוון בולטייא אזלין ושאלין בשלמא דנשיא בכל יום. ועלין קדמאי. והוון סגניא עיילין ונפקין בתריהון. אזלין סגניא וזכון באוריי' ואתו למיעל קדמוי דבולטייא. אתשאל לרבנן. על רבי ודרשה כבי מדרשא אפי' ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ. שמעינן מיהא שמי שהחזיק אפי' מעצמו באיזו שררה או דין קדימה אין נוטלין אותה ממנו לתתה לאחר גדול ממנו מכיון שכבר זכה בה. אלא א"כ הוא עם הארץ והאחר ת"ח. אבל כל שהמחזיק בה ת"ח אין מסלקין אותו אף על פי שהבא לנוטלה גדול ממנו. וכבר מנו רז"ל את בן בתירא בג' ענותנין בפ' השוכר את הפועלי' (פ"ה) מפני מה שעשו להלל שהושיבוהו בראש. ומנוהו נשיא עליהם אף על פי שהיה גדול מהם בתורה וקא אתי מזרעא דדוד. אלא כיון שזכה בן בתירא לישב בראש ולהיות נשיא לא היה לו להסלק אלא מפני ענותנות גדולה שהיתה בו ורצה להסתלק מעצמו. וכבר העיד רבינו הקדוש על עצמו שכל דבר ענוה היה הוא עושה אבל לא היה עושה מה שעשו בני בתירא לזקנו ליתן כבודם לאחר. כמוזכר בירושלמי דכתובות פ' הנושא (/פי"ב/ ה"ג). כי אף על פי שהחכמים ראוי להם לברוח מן השררה אבל כשנתמנו בה היו מקפידין שלא להסתלק ממנה. כדאמרינן בפ' בתרא דמנחות (קט:) א"ר יהושע בן פרחיה בתחלה כל האומר עלה לה, אני כופתו ומניחו לפני ארי. עכשיו האומר לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקו' של חמין5. 

שלישית שכבר נתמנה מהר"ר יוחנן בשררה זו בהסכמת קהלות צרפת וקבלוהו עליהם. ומעתה אין מורידין אותו. דמעלין בקדש ואין מורידין6. כדאמרינן בפ' תפלת השחר (כח) בעובדא דר"ג =דרבן גמליאל= עם רבי יהושע כשרצו למנות ראב"ע =רבי אליעזר בן עזריה= ונמלך באשתו. ואמרה ליה קא מעברין לך. אמר לה גמירי מעלין בקדש ולא מורידין. והתם נמי לא העבירו את ר"ג אף על פי שצער לר"י =לרבי יהושע= שהיה גדול החכמים עד שצערו שלש פעמים. כדאיתא התם אמרי עד כמה נצעריה וניזיל, בראש השנה אשתקד צעריה. בבכורות במעשה דרבי צדוק צעריה. הכא נמי צעריה. תא ונעבריה. ואעפ"כ כשנתפייס ר' יהושע החזירוהו. דמאן דלביש מדא. ומזה בן מזה יזה. מ"מ כיון שראב"ע נתמנה בהסכמתם לא הורידוהו לגמרי דמעלין בקדש ולא מורידין, כדאיתא התם. וכן נמי בפ' בתרא דמנחות (קט:) בעובדא דחוניו ושמעי בני שמעון הצדיק. אמרי' שאין מורידין מגדולתו מי שנתמנה בה. כדאמרינן התם וכששמעו חכמים בדבר אמרו ומה זה שלא ירד לה כך, היורד לה על אחת כמה וכמה, ופירש רש"י ז"ל על אחת כמה וכמה שאין מורידין אותו שלא יקלקל עצמו. וצא ולמד מרבינו הקדוש דמשום כבודו דרבה בר בר חנה שירד ראשון לבבל ונתן לו רשות אף להתיר בכורות. לא רצה לתת רשות לרב להתיר בכורות. אלא אמר יורה יורה ידין ידין יתיר בכורות אל יתיר. אף על גב דחכים טובא ובקי במומי טובא. אלא כדי לחלוק כבוד לרבב"ח =לרבה בר בר חנה= שירד ראשון שיהיה יתר מרב במעלה זו של התר בכורות כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (ה)7 

רביעית שנתמנה בהורמנא דמלכא ודינא דמלכותא דינא. ואפי' שטרות העולות בערכאות של עובדי ככבים הן כשרים מטעם דינא דמלכותא. כ"ש שאם מנה המלך במלכותו דיין ישראל שידין בין איש לחברו והוא מומחה ובקי בדינין שדיניו דין. ויכול לכוף בעלי דינין לדון לפניו. כדאמרינן בגמרא (סנהדרין שם /ה/) פשיטא מהכא להתם מהני דהכא שבט, והתם מחוקק, דתניא לא יסור שבט מיהודה, אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו, אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. ופירש רש"י ז"ל שרודין, שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס ע"כ. ואף על פי שנשיאי ארץ ישראל גדולים בתורה יותר. ועוד שהם סמוכין ובני בבל כייפי להו במלתא דאסורא. ויש להם ללכת במנהגם כחומרי מקום שיצא משם כדאמרינן בפ' מקום שנהגו (נא). אבל מארץ ישראל לבבל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו. אפ"ה בענין נטילת רשות דדבר של ממון הוא ראש הגולה שבבבל עדיף מנשיא שבארץ ישראל. שהנשיא מצד התורה אין לו לתת רשות רק בארץ ישראל ובעיירות הסמוכות לה. וראש הגולה שבבבל יש לו לתת רשות בבבל ובארץ ישראל. וזהו מפני הכח שיש לראש גולה ממלך פרס שהיה מוליך בכל הארץ ההיא. ולזה הוא שליט גם על הנשיא. כדאמרי' בפ' בתרא דהוריות (יא:) בעא מיניה רבי מרבי חייא כגון אני מה אני בשעיר, כלומר נשיאות דידי מי הוה נשיאות מעליא, דאלו הוינא בזמן שבית המקדש קיים מייתינא שעיר או לא, אמר ליה הרי צרתך בבבל. כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל. ופירש רש"י ז"ל הרי ראש גולה שבבבל דהוי על גבך. ובעינן שאין על גביו אלא ה' אלהיו. וכן הוא מלך צרפת היום במלכותו ושאר המלכים במלכותם כמו מלך פרס בימים ההם בארצות ההם. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה דכל שלטון הממונה ומושל במקומו דינו דין והוא בעירו בכלל דינא דמלכותא, כל שעשה כחקי מקומו. ובודאי מחקי המלוכה הוא למלכי האומות למנות שופטים בארץ. ואיברא שאין לאדם ליטול רשות מן המלך שלא ברצון הקהלות. ומי שעושה כן הוא מצער את הצבור ועתיד ליתן את הדין8 וכל שכן אם אינו ראוי לדון מפני שאינו יודע או מפני שאינו הגון. שזה אין רשות מועלת לו כלום ואפילו נתן לו רשות הראש גולה או הנשיא. כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק רביעי מהלכות סנהדרין) וז"ל מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע או מפני שאינו הגון, ועבר ראש גלות ונתן לו רשות או שטעו ב"ד ונתנו לו רשות אין הרשות מועלת לו כלום עד שיהיה ראוי, שהמקדש בעל מום למזבח אין קדושה חלה עליו ע"כ. ועוד כתב /הרמב"ם בהל' סנהדרין/ (בפ' ו') וז"ל אבל מי שאינו מומחה ולא קבלו אותו בעלי דינין אף על פי שנטל רשות הרי זה בכלל בעלי זרוע ואינו בכלל הדיינין. לפיכך אין דינו דין בין טעה בין לא טעה. וכל אחד מבעלי דינין אם רצה חוזר ודן בפני ב"ד ע"כ. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין ז':) שהמעמיד על הצבור דיין שאינו הגון כאלו נטע אשרה. וכן אם מעמיד דיין שאינו יודע ובקי בחכמת התורה הרי זה עובר בלא תעשה. דדרשינן בספרי (סדר דברים סי' י"ז) לא תכירו פנים במשפט זה הממונה להושיב דיינין. שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין. איש פלוני גבור אושיבנו דיין. איש פלוני קרובי אושיבנו דיין. איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין. איש פלוני הלוני ממון אושיבנו דיין. נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי. לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע. ומעלה עליו הכתוב כאלו הכיר פנים בדין. וכן אמרו בפרק קמא דסנהדרין (שם /ז':/) אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. אמר רב אשי אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב לא תעשו. ופירש"י דיין שהעמידוהו ע"י שנתן ממון למלך. והוי כההיא דאמרי' התם דבי נשיאה אוקימו בי דינא בתרקבא דדינרי ולא גמיר. אמרו ליה ליהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש קום עליה באמורא. גחין עליה לא אמר ליה ולא מידי. פתח ואמר הוי אומר לעץ הקיצה וכו'. ואמרינן נמי התם עתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע ממעמידו שנאמר וה' בהיכל קדשו. והרמב"ם ז"ל פירש אלוה הבא בשביל כסף וזהב זה דיין שמנוהו בשביל עשרו בלבד. ובדבר זה שמענו שמקילים בארצות ההם שיש מן הרבנים שנותנין רשות לדון ולהורות לתלמיד שלא הגיע להוראה לאחת מן הסבות הנזכרות. וסמכא ליה בשמא לקרותו רב משום דסביר אף על גב דלא גמיר. ומ"מ מהר"ר יוחנן נתמנה מן המלך ברצון הקהלו' וכלם חפצים ושמחים בגדולתו לפי שראינו מטופס הכתב ששלחו למהר"ם הלוי. ובכגון זה הורמנות' דמלכא מלתא רבתי היא. ומש"כ בספר חושן משפט (סי' ג') שעתה בזמן הזה שאין לנו ריש גלותא ולא נשיא אין נטילת רשות מן המלך מועיל. דדוקא הנהו דנפקי לן מקרא דלא יסור שבט. אפשר דהיינו דוקא למי שאינו מומחה דהיינו דגמיר ולא סביר. דריש גלותא או הנשיא יכולין לתת לו רשות כיון דגמיר כמ"ש שם. ולא המלך כיון דלא סביר אבל במומחה דגמיר וסביר שמן הדין יכול לדון ביחידי בלא רשות כדמסיק בריש מכלתין /מסכת סנהדרין/ (ה). רשות המלך מועיל לו להפטר מן הטעות ולא גרע מריש גלותא דאתי מחמתיה9 ומ"מ בספר ההוא כתוב בסוף דבריו ומיהו אף על פי שאין מועיל רשות המלך כיון שמקבלין אותו הקהל על פי כתב המלך יכול לדון.