בחירתם של האיש והאשה וענין דו פרצופיך
אמרו ז"ל (עירוביך י ח: ) בתחילה בבראו אדם וחוה בגוף אחד אלא שהיו לו שני פרצופים, ואחר כך הופרדו" עיין שם (:
והנה "גוף" פירושו הבחינה התחתונה שבנפש (כמבואר אצלנו במקום אחר). ושם בחירת האדם. ומה שבתחילה היה לאדם וחוה גוף אחד היינו שלכתחילה לא נבראה האשה אלא להיות כלי לאיש לענין העמדת תולדות ולא היתה לכל אחד מהם בחירה בפני עמצו, אלא בחירתם – "גופם" היתה אחת.
והנה אדם הראשון היה חכם גדול מאד. היינו שהשגתו באמת היהתה גדולה כי היר קרא שמות לכל בעלי החיים, היינו שהכיר את תוכנם ותפקידם האמיתי בבריאה: ונאמר "וכל אשר יקרא לא האדם...הוא שמו" היינו שהסכימה דעתו לדעת המקום (חזקוני) . והוא בעצמו לא היה חוטא בשום אופן ולא היה מעלה על דעתו כלל לחטוא. כמו שנראה שגם אחר כך לא אכל מן העז אלא לעשות רצון האשה כי השגותיו היו גדולות כל כך שבהיותו הבוחר היחידי אי אפשר היה לשטן לפתותו ואז לא היה משקל שוה בין יצר טוב ליצר רע. ולכן הפריד ממנו השי"ת את האשה, היינו שנתך לה בחירה בפני עצמה, ועל ידי זה נתחזק כח היצר הרע עד שבין שניהם הושוה המשקל ביו יצר טוב ליצר רע. (כמובן הכל מדובר לפי מדרגת גן עדן עיין כרן ב, עמ' 137 ואילך) .
והטעם למה לכתחילה נבראו באופן זה. שלא תהיה כניסה כלל ליצר הרע, היה כדי להעמיד את צד הטוב על חזקתו, שתתחזק הכרת האדם באמת.זה יהיה לו לסיוע אחר כך כשתהיה הסתה מצד היצר. ובמצב הראשון היתה האשה רק כלי לאיש בלי בחירה משלה, כמבואר לעיל.
ובאמת גם עתה גדרה ובחירתה הם להיות כלי לאיש, באמרם ז"ל (סנהדרין כב.) "האשה גולם היא ואינה כורתה בברית אלא למי שעושה אותה כלי" וטבע האשה להרגיש כבודה וחשיבותה בכבודו וחשיבותו של בעלה. והענין בזה הוא, כי תכלית האשה היא בבחינת "נר מצוה" וזו של האיש בבחינת "ותורה אור" (עיין זהר תרומה קסו.). והיינו שבחירת האשה היא בתיקון הגשמיות במצוות ומעשים טובים להכין את הנר (הכלי הגשמי, דהיינו הבית) ובחירתו של האיש – להתעלות בתורה ולהדליק את הנר באור תורה, שאור התורה הרוחני ימלא את הבית, וכמו שנר בלי אור אינו כלום, כך אור בלי נר אינו יכול להאיר (זהר שם) והיינו שבחירת האיש ובחירת האשה משלימות זו את זו)