Reason for clamities Sshabbos 139a

It was taught in a baraita that Rabbi Yosei ben Elisha says: If you see a generation that many troubles are befalling it, go and examine the judges of Israel. Perhaps their sins are the cause, as any calamity that comes to the world comes due to the judges of Israel acting corruptly, as it is stated: “Please hear this, heads of the house of Jacob, and officers of the house of Israel, who abhor justice and pervert all equity, who build up Zion with blood, and Jerusalem with iniquity. Their heads they judge for bribes, and their priests teach for hire, and their prophets divine for money; yet they lean upon the Lord, saying: Is not the Lord in our midst? No evil shall befall us” (Micah 3:9–11).

The Gemara comments: They are wicked, but they placed their trust in the One Who spoke and the world came into being, the Almighty. Therefore, the Holy One, Blessed be He, brings upon them three calamities corresponding to the three transgressions for which they are responsible, as it is stated in the following verse: “Therefore, because of you, Zion shall be plowed as a field, and Jerusalem shall become heaps, and the Temple Mount as the high places of a forest” (Micah 3:12).

And the Holy One, Blessed be He, will not rest His Divine Presence on the Jewish people until evil judges and officers shall be eliminated from the Jewish people, as it is stated: “And I will turn My hand upon you, and I will purge away your dross as with lye, and I will remove all your alloy. And I will restore your judges as at first, and your counselors as at the beginning; afterward you shall be called the city of righteousness, a faithful city” (Isaiah 1:25–26)

 חידושי אגדות למהר"ל שבת דף קלט עמוד א
לכך הקדוש ברוך הוא מביא עליהם ג' פורענות נגד ג' דברים. דהיינו ראשיה בשוחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה [בכסף] יקסמו, ואלו הם שלשה דברים שהם הדין והתורה והנבואה הם כנגד הר הבית, היכל קודש הקדשים שם התורה בארון. ההיכל [משם הנבואה ש]שם המנורה כי השכינה כאשר היתה שורה על נפש הנביא אז הי' נפשו דבר קדוש לגמרי. ולכך דרשו ז"ל (קידושין ע"ב ב') ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' (ש"א ג') עד שלא שקעה נר של עלי הזריח נר של שמואל. והר הבית שם סנהדרין יושבים ודנין ומשם המשפט והדין יוצא לכל העולם.
עד שיכלו שופטים מישראל. פי' כי [עול] מעט שהוא אצל הדיין הוא דבר קשה, ומפני שאין הדור זוכה שיהיו בזמן הזה דייני אמת כאשר ראוי, אין השכינה חוזרת לישראל אא"כ יכלו דייני ישראל הראשונים ואז ראוי שתשרה שכינה בישראל. כי השכינה תולה בדין ודבר זה ידוע לחכמים ונבונים, כי השכינה תולה בדין בדיינים, כי לכך היו סנהדרין אצל מזבח, וכת' (תהלי' פ"ב) אלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט, וכל ג' דיינים שכינה ביניהם, ולפיכך אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא אם כן בטלו דיינים.

.חברותא שבת דף קלט עמוד א
הלכה ברורה ללא מחלוקת אפילו במקום אחד בעולם.
תניא: רבי יוסי בן אלישע אומר: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל שמא אין הם דנים דין צדק, שכל פורענות שבאה לעולם - לא באה אלא בשביל דייני ישראל.
שנאמר "שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל, המתעבים משפט, ואת כל הישרה יעקשו. בונה ציון בדמים, וירושלים בעולה. ראשיה בשחד ישפטו, וכהניה במחיר יורו, ונביאיה בכסף יקסמו, ועל ה' ישענו". (מיכה ג' ט - יא).
ומפרש התנא: רשעים הן הדיינים והכהנים והנביאים, אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם. ולא התכוין הנביא לומר שבטחון החוטאים בה' הוא חטא נוסף על חטאם, אלא שהבטחון בה' לא יציל אותם.
נמצא שהנביא צווח על שלש עבירות שעושים בשביל לקבל ממון, ובממון זה בונים את בתיהם שבירושלים, ואלו הם:
א. דיני שקר.
ב. הוראות שקר.
ג. נבואות שקר.
לפיכך, מביא הקדוש ברוך הוא עליהן שלש פורעניות, כנגד שלש עבירות שבידם.
שנאמר שם ביחס לעונש: "לכן בגללכם:
א. ציון שדה תחרש.
ב. וירושלים עיין תהיה.
ג. והר הבית לבמות יער" (מיכה ג' י"ב).
ואין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל.
שנאמר: ואשיבה ידי עליך, ואצטרף כבור סגיך, ואסירה כל בדיליך. ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (ישעיה א' כה - כו).
אמר הנביא, שאחרי שיסיר הקדוש ברוך הוא את הדיינים הרעים שנקראים "בדילים" לפי שהם מובדלים לראשי עם, וישיב לירושלים שופטי צדק, אז ישרה שכינתו בירושלים.
אמר עולא: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה.
שנאמר: "ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א' כ"ז)
אמר רב פפא: אי בטלי [אם לא יהיו יותר] יהודים יהירי המתנשאים בלבושיהם ובבלוריותיהם - בטלי [יתבטלו] גם אמגושי [המינים המסיתים ומדיחים אותנו].
אי בטלי דייני ישראל הרשעים - בטלי גזירפטי [שוטרי עובדי כוכבים החובטים את ישראל במקלות].
ומבאר רב פפא מנין לנו דבר זה:
אי בטלי יהירי - בטלי אמגושי, למדנו דבר זה מנבואתו של ישעיהו, דכתיב: "ואצרוף כבור סגיך ואסירה כל בדיליך" (ישעיה א' כ"ה) "סיגיך" נדרש בלשון ישגה ויגדל, ו"בדיליך" נדרש בלשון מבדיל.
אמר הנביא שכאשר לא יהיו מתגדלים ומתנשאים, לא יהיו מסיתים המבדילים את ישראל מאביהם שבשמים.
אי בטלי דייני - בטלי גזירפטי, למדנו דבר זה מנבואתו של צפניה, דכתיב: "הסיר ה' משפטיך, פנה אויבך" (צפניה ג' ט"ו).
אמר הנביא שאחרי שיסיר ה' את השופטים המקבלים שוחד, יפנו וילכו האויבים של ישראל.
אמר רבי מלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מאי דכתיב: "שבר ה' מטה רשעים, שבט מושלים" (ישעיה י"ד ה').
שבר ה' מטה רשעים - אלו אותם הדיינין שנעשו מקל לחזניהם, הדיינים המחזקים את שמשי בית הדין, שאינם קוראים את הנתבעים לדין ואינם אוכפים את פסק הדין, עד שישלמו להם שכר הרבה.
שבט מושלים - אלו תלמידי חכמים שבמשפחות הדיינין, שמצדיקים את דיניהם המעוותים של הדיינים, ובחפותם עליהם נותנים תוקף וחוזק למעשיהם.
מר זוטרא אמר: אלו תלמידי חכמים שמלמדים הלכות ציבור לדייני בור. שמעמידים דיינים בורים על סמך שיתיעצו עמם, אך הללו פוסקים בעצמם, הרבה פעמים מבלי להתייעץ.
אמר רבי אליעזר בן מלאי משום ריש לקיש: מאי דכתיב "כי כפיכם נגואלו בדם, ואצבעותיכם בעון, שפתותיכם דברו שקר, לשונכם עולה תהגה" (ישעיה נ"ט ג').
כי כפיכם נגואלו בדם - אלו הדיינין הלוקחים שוחד בכפיהם, ובגזילת הנידון הם כאילו לוקחים את נפשו.
ואצבעותיכם בעון - אלו סופרי הדיינין המרמים בכתיבת שטרות שאינם נכונים.
שפתותיכם דברו שקר - אלו עורכי הדיינין, המלמדים את בעלי הדין לטעון טענות שקר.
לשונכם עולה תהגה - אלו בעלי דינין המשקרים.
ואמר רבי מלאי משום רבי יצחק מגדלאה: מיום שפירש יוסף מאחיו עד היום שסעד עמם לא טעם טעם יין, דכתיב: "תהיינה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו" (בראשית מ"ט כ"ו) קראו יעקב אבינו ליוסף נזיר מפני שלא שתה יין.
רבי יוסי ברבי חנינא אמר: אף הן לא טעמו טעם יין. דכתיב: "וישתו וישכרו עמו" (בראשית מ"ג ל"ד) מכלל, דעד האידנא לא שתו יין כמותו.
ואידך סובר: רק שיכרות הוא דלא הוה אצל אחיו, אבל שתיה של יין מיהא הוה.
ואמר רבי מליא: בשכר שלא נתקנא אהרן במשה כששלחו ה' להוציא את ישראל ממצרים, על אף שהיה גדול ממנו בשנים וזכה לגלוי שכינה לפניו, אלא שמח בלבו, וכדכתיב "וראך ושמח בלבו" (שמות ד' י"ד) זכה אהרן לחשן המשפט על לבו.
שלחו ליה בני בשכר [שם מקום] ללוי שלש שאלות:
א. כילה - מהו לנטותה בשבת?
ב. כשותא [צמח הגדל מתוך הסנה] ורוצים לזורעו בכרמא - מהו? האם הוא אילן ואין בו איסור כלאי הכרם, או שהוא ירק ואסור לזורעו בכרם?
ג. מת ביום טוב - מהו לקוברו?
אדאזיל - נח נפשיה דלוי. [בשעה שהלך השליח נפטר לוי].
אמר שמואל לרב מנשיא: אי חכימת - שלח להו תשובה לשאלותיהם.
שלח להו שלש תשובות לשלשת שאלותיהם:
א. כילה - חזרנו על כל צידי כילה, ולא מצינו לה צד היתר.
והוינן בה: ולישלח להו שאם יש לכילה חוט או משיחה היא מותרת כדרמי בר יחזקאל?
ומשנינן: עדיף היה להעלים מהם היתר זה, לפי שאינן בני תורה, ויבואו להתיר כל כילה.
ב. כשותא בכרמא - ערבובא [כלאים].
והוינן בה: אמאי אסר להם, ולישלח להו כדרבי טרפון שהתיר?
דתניא: כישות, רבי טרפון אומר: אין בזריעתה בין הגפנים משום כלאים בכרם, מפני שהיא מין אילן.
וחכמים אומרים: כלאים בכרם מפני שהיא מין ירק.
וקיימא לן: כל המיקל במצוות התלויות בארץ - הלכה כמותו בחוץ לארץ במצוות התלויות בארץ שתקנו חכמים שיהיו נוהגות בחוץ לארץ.
ומתרצינן: לפי שאינן בני תורה.
מכריז רב: האי מאן דבעי [מי שרוצה] למיזרע כשותא בכרמא - ליזרע, כי ההלכה כרבי טרפון בחוץ לארץ.
ולעומתו, רב עמרם חסידא מנגיד עילויה [היה מלקה את הזורע כישות בכרם].
רב משרשיא סבר שמותר, ובכל זאת לא זרע בעצמו כדי שלא ילמדו להקל באיסור כלאי הכרם, אלא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי, וזרע ליה כישות בכרם.
והוינן בה: וליתן ליה פרוטה לתינוק ישראל ויזרע לו, שהרי מותר לזרוע כישות בכרם, ובזה שיתן לתינוק לזרוע יהיה ניכר שאיסור כלאי הכרם נוהג בחוץ לארץ?
ומשנינן: יש לחוש דאתי התינוק למיסרך כשיגדיל ויזרע כלאי הכרם.
ותו הוינן בה: וליתן ליה לגדול נכרי לזרוע, מאחר שהוא מתיר מהדין לזרוע כישות בכרם?
ומשנינן: אתי לאיחלופי בישראל.
ג. מת ביום טוב.
שלח להו: מת - לא יתעסקו ביה בקבורתו לא יהודאין ולא ארמאין, לא ביום טוב ראשון ולא ביום טוב שני של גלויות.
ומקשינן: איני [האם באמת] לא מצאנו היתר בדבר!
והאמר רבי יהודה בר שילת אמר רבי אסי: עובדא הוה בבי כנישתא דמעון שהיה שם מת ביום טוב הסמוך לשבת,

 חפץ ה' מסכת שבת דף קלט עמוד א
גמרא. שכל פורענות וכו' בשביל דייני ישראל וכו':
קשה איך ולמה תלינן כל הקלקלה במי שאינו מקולק' בעיני העדה ומי לא משכחת לה שבאה רעה בשביל עבירות גם כן שביד הדור ולמה קא פסיק ותני שכל וכו' משמע דאין רע יורד מבלעדם וזה הדעת לכאורה תרחיק זה וגם כן צריך לדעת מהיכן דייק זה מהפסוק דמייתי דכתיב וכו' אכן דרך כלל אמינא דכאשר יהיה הדיין הולך בדרך לא טוב הרי הותר היתר גמור לכל העם לעבור את פי ה' גדולה וקטנה והותרה רצועה לכל העם ואם כן המסבב לכל פורענות הם דייני ישראל. אי נמי שיהיו הדיינים טובים ויראי ה' אלא דאומרים שלם עליך נפשי למה יהיה לי ריב עם אנשים על עוברם את פי ה' והיא לא תצלח לי ומה גם שלא ישמעו ואהי' נמאס בעיניהם ואיכא למיחש להסרה ויסירוהו מהיות עוד עליהם לרב ולזה הלא טוב לי מסתום ומבלום פי והשתיקה זהב כי ירחמוהו וירבו בסכרו כשיתנהג עמו במדת החסד ובמדת הרחמים ע"ד את ראית ת"ח דמרחמין ליה בני מתיה משום דלא מוכיח ליהו במילי דשמיא ובזה עולה אף ה' בהם על עוברם את פי ה' נמצא כי כל מעשה הרע יבוא מהדיינים ואם הם הדיינים הוכיח יוכיחו את העם וירשיעו את הרשע במקום שיש דין אינו דין. וזה קא צווח קרא באומרו בהני קראי רשע הדיינים ורשע ההמון והביא הפורענות הכתובה כנגד רשע הדיינים דוקא וכנגד רשע ההמון לא אמר הנביא כלום הנך רואה דהגם שבישראל רשעים עכ"ז לא הקפיד ה' להביא הפורענות אלא ברשע דייניה' וזהו שכל פורענות שבאה לעולם הגם דאיכא רשעים בדור אינה באה אלא בשביל דייני ישראל דבהאי קרא כתיב בונה ציון בדמים וירושלם בעולה כפשטיה דהיינו שגוזלים וחומסים ובונין בתיהם בשוד ושבר ואומרו בדמים ע"ד וקבע את קובעיהם נפש שזה מדבר בכללות הדור היושבים בירושלים והדר אמר כנגד הדיינים ראשיה בשוחד וכו' פי' דקאי אמאי דקאמר ברישא המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו. פי' המתעבים משפט הוא שהם דנים בשכר דהיינו במחיר יורה שבזה מתבזית התורה והמשפט הגם שהם לוקחים משני בעלי דינין שוה בשוה עכ"ז אסור וגם באיסור והיתר וזה יורה שמקבלין שכר שלא כפי הדין. וכנגד כל הישרה יעקשו אמר ראשיה בשוחד וכו' זה שלוקח שוחד להטות הדין ולעקש דברים שכתוב בהם ישרים דרכי ה' ולהלביש פירושי' זרים ודימוים כוזבות. ואח"כ אמר הכתוב דגם הנביאים ענו אף הם חלקם ברשע. והנה הנביאים הם מכלל כת השופטים יחשבו אף הם ואמר הנביא כנגד העבירות הכתובים שלשה פורעניות ובפרטן של עבירות אתה מוצא חמש אלא ודאי הנך רואה שלא היה פורענות אלא ג' כנגד הג' של הדיינים ולזה סיים הש"ס ואמר לפיכך הביא עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם ולאיזה ענין קאמר זה יהיו ג' או עשרי למאי נפקא מינה אלא לומר מדלא הביא אלא ג' כנגד הג' של הדיינים שמעת מינה דהג' דאיכא עבירות לא חש קב"ה למיתי עלייהו פורעניות אלא כנגד ג' של הדיינים הוי כל פורעניות אינה באה אלא וכו' והטעם הוא כיון דרואים ההמון. שהדיין לוקח שוחד וגוזל ממון מזה ונוטל שכר לעבור ולגזול א"כ הותר להם לגזול ולשקר ולהרוג כי הכל עושהו הדיין. ונראה כי לזה כיוון הנביא שסידר חלוקה דבונה ציון בדמים וירושלם וכו' בתוך תוכחת הדיינים דהכי הוה ליה למימר שמעו נא זאת ראשי וכו' ראשיה בשוחד וכו'. ונביאיה וכו' בונה ציון וכו' וירושלים וכו'. ולמה הפסיק באמצע דיבור של תוכחת הדיינים אלא לומר כאלו אתם בונים ירושלם וציון בדמים ועולה. כיון שאתם מתעבים משפט ואת כל הישרה תעקשו בזה בונה ירושלם בעולה וציון בדמים כנז'. ואם תאמר במה אנו מעקשים משפט וכו' לזה פירש וחזר ראשיה בשוחד וכו' ונמצא הכל תלוי בהם ככל הרעה מהם תמשך לכן בדוק בהם: וק"ל.
שם גמרא ולישלח להו כדרמי וכו' ולישלח להו כדרבי טרפון וכו' איני והאמר ר"י וכו'. צריך לדעת מ"ש בהני קאמר הש"ס דרך שאלה בעלמא ולישלח ליהו גבי ההיא דמת ביום טוב קאמר בתורת קושיא וסתירה ונראה דההיא דכילה הוה ס"ד הש"ס דבמציאות דרמי לא שרי להו ולא אסר נמי לזה קאמר ולישלח להו וכו' פרוש למה סתם לאסור בכל גוונא הא איכא דרמי דשרי והוה צריך לומר להו חוץ מדרמי וכוונת הש"ס כההיא דרבי טרפון היא כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרבי טרפון לזה קא אמר בדרך שאלה בעלמא ולישלח ליהו דאיפשר דסבר רבי מנשיה דהלכה כרבנן אלא דבעי הש"ס אמאי לית ליה הא דקי"ל כל המקל אבל קושיא ליכא לדברי רבי מנשיה מה שא"כ גבי ההיא דיום טוב פריך שפיר איני וכו' דהתם ליכא למידחי מידי כהא דכשותא דמצי למימר אנא כרבנן סבירא לי ולא כהא דרמי דכד מידחק משני חוץ מדרמי קאמר דבהיכא דכרך עליה חוט וכו' עבידא מאתמול הויא משא"כ הא דמת ביום טוב דמוסכם דשרי והוא אסר דפי' בכל גוונא לזה קא פריך שפיר איני וכו' היכי מצי למימר הכי והא דבר זה ליכא מאן דפליג דשרי והוצרך הש"ס למישאל בכולהו והיה מספיק בשנוייא קמא דלאו בני תורה נינהו משום דאי מקמייתא דרמי דלא אסר להו בהדיא אלא דלא גילה להם מציאות החוט להיותם אינם בני תורה ולעולם שרי. אי נמי דהכא שייך טפי למיגז' כיון דאינ' בני תורה לא סברי לחלק בההיא שינוי פורתא ואסיר מה שא"כ כשותא בכרמא דהוא רחוק למיגזר ביה כהא דרמי אימא דלא אסרינן להו לזה קאמר ולישלח ליהו כרבי טרפון ומשני דאינם בני תורה ועדיין סובר דהני מילי דאסרינן ליהו כיון שאינם בני תורה היינו בהיכא דאיכא שום צד לאסור כהא דרבנן דאסרי בזה אסרינן ליהו מה שא"כ הא דמת ביום טוב דליכא מאן דאסר לא אסרינן להו הגם דאינם בני תורה כיון דליכא דררא דאיסורא לזה פריך איני וכו' ומשני שאינם בני תורה דאפילו הכי גזר עלייהו אי נמי הוה ס"ד דשאני הכא משום כבוד הבריות בזיונא דמת שלא יתעכב לא גזרינן משום דאינם בני תורה יתבזה המת ומצינו שהתורה הקפידה על זה קמל"ן דאפילו הכי כיון דאינם בני תורה כל מין דין וכל מין דין אסרינן להו ושפיר: וק"ל.
שם גמרא מכריז רב וכו' רב עמרם מנגיד עלויה רב משרשיה יהיב פרוטה. לא ידענא במאי פליגי הני אמוראי ע"ה דמר אמר ומר אמר. ונלע"ד דלסברת רב שרי לגמרי דקים ליה ככל המקל בח"ל ולרב עמרם סבירא ליה דאסור והגם דקיימא לן כל המקל אפשר דמחלק הוא הני מילי יחיד בהדי יחיד הלכה כמקל מה שא"כ רבים לגבי יחיד לא אמרי' דלית הלכה כוותייהו והלכה כרבנן וא"ת א"כ לימא הש"ס דטעמא דלא שלח להו כר"ט משום דהני מילי כנז' וכרב עמרם משום דהש"ס סובר דאין לחלק כרב עמרם. ועוד כיון דקא חזינן כולהו דטעמא הוא משום דלאו בני תורה הגם דשרי לזה קאמר דהגע עצמך כרב עכ"ז שאני בני בשכר דלאו בני תורה ולסברת רב משרשיא שרי כרב אלא דסבירא ליה לשנות כל מה דמצינן לשנויי הגם דקיימא לן הלכה כמקל עכ"ז כל מה דאיפשר לשנות בעי לשנו' ולזה פירש"י ז"ל בד"ה יהיב פרוטה קסבר בח"ל וכו' ומיהו כל כמה וכו' משמע דהכי סובר רב משרשיא אף באתרא דבני תורה ומשמע נמי דלרב עמרם דסובר דגם בח"ל אסיר דאי לא תימא הכי למה הוצרך רש"י לפרש זה כרב משרשיא ויותר היה צריך להודיענו כרב עמרם דסבר בח"ל שרי. ואין לומר דכל עיקרו דרש"י ז"ל לא אתא אלא לפרש ולומר טעמו דפרוטה הוא משום שינוי בעלמא דא"כ הכי הוה ליה לרש"י ז"ל לפרש הגם דבח"ל שרי עכ"ז כל מה דאיפשר לשנות משנינן אלא בודאי דזה פשוט דקמל"ן דסבר רב משרשיא דבח"ל שרי דלא כרב עמרם וליכא למימר דטעמם הוא משום דבאתרייהו דרב עמרם ורב משרשיא לא הוו בני תורה משום דממשמעות דברי הש"ס משמע דבמציאות אחת רב מכריז וכו'. ובאותו מציאות רב עמרם מנגיד ובאותו מציאות רב משרשיא יהיב פרוטה לגוי. ועוד אי תימא דהוה באתרא דלאו בני תורה מי מהני פרוטה לגוי. והא באומרך ערובא כדשלח ליהו רב מנשיה א"כ היכי שרי על ידי פרוטה והלא כלאים הם ואסורים כשאר הכלאים דהא לבני בשכר לא חלק להם רב מנשיה ואסר להם כשאר כלאים האמורים בתורה דכלאי הכרם אסורים לקיים באומרך דהוו עירובין איך הותרו בעשותן הגוי דדוקא כלאי זרעים הוא דשרו בקבלה והכי איתא בטור א"כ פשיטא דלא קאי באתרא דלאו בני תורה כהא דרב מנשיה דהנהו משוי ליהו עלייהו רב מנשיה כדין שאר הכלאים דאסרי כדינה: וק"ל.
תוספות ד"ה ולישלח להו וכו' הא לא פריך וכו' אף על גב דרבי יאשיה בחיובא קאמר אבל לאסור דייקינן דאפילו בחד מינא אסור ואפי' בלא מפולת יד דהיינו שזרע שני מינים זרעים בכרם בלי חרצן במפולת יד וא"כ מאי קא פריך בתוספות. וי"ל דסוברים דסבר רבי יאשיה דשרי לגמרי כההיא דהוו עבדי ואשכחו לההוא דהוה קא זרע זרעים בכרם. וקאמר עלה דנהוג עלמא כג' סבי כרבי יאשיה דעד דזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד משמע דשרי לכתחילה קאמר רבי יאשיה. אי נמי הגם דאסרינן לכתחילה היינו בארץ ישראל מה שא"כ בחוצה לארץ לא אסרינן אלא מילתא דאיסורא מדאורייתא דהיינו חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וא"כ לימא לישלח להו כרבי יאשיה: וק"ל