Convicted pedophile: Serving a long jail sentence which will be commuted if he agrees to castration

update: Medical Daily
Castration is not a cure for sexual attraction to children - but it does reduce the sex drive and thus the likelihood of sex abuse. However it doesn't work with everyone and while recidivisim rate is lower in castrated patient - a certain percent (less than 10%) repeat their crimes. It is best combined with psychotherapy. With chemical castration - it works only if the drugs are taken for a lifetime and thus careful monitoring is required.
--------------------------------------------------------
I was recently asked about the permissibility of a Jewish sex offender being treated with castration. As I have noted there are European countries and American states which give a sex offender the choice of jail or castration. Can he take the castration option to gain his freedom from a long jail sentence? Furthermore if he is castrated - is there a difference between physical or chemical castration?

I was told in the name of Rav Shlomo Zalman Auerbach that sex offenders in Europe were castrated by the Jewish community - though I could not find a discussion in the rabbinic literature. One posek I asked said that if it is demanded by the authorities it is permitted -  but should be done by drugs.

Rav Moshe Feinstein (E.H. III 15): Permits chemical sterilization if there is no direct impact on the reproductive organs themselves.

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן טו

בענין זריקת איזה משקה בגוף האיש שעושה שלא יוליד ששה חדשים ואח"כ חוזר כבתחלה אם יש ע"ז איסור סירוס עש"ק ור"ח אלול תשכ"ה. מע"כ ידיד אהובי הרה"ג מהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א.

בדבר ששמעת שהמציאו הרופאים מחדש זריקה בגוף אנשים שמועיל זה לששה חדשים שלא יוליד ואח"כ חוזר לכתחלה שיכול להוליד שדעת כתר"ה שאסור משום שפשוט לך שאסור גם סירוס לזמן, וממילא יש לאסור גם זריקות אלו דהוא סירוס לזמן וכוונת כתר"ה דאף דלא עביד כלום באברי הזרע אסור דהא משקה כוס של עיקרין נמי אסור.

והנה לא ידוע לי מאין פשוט לך שסירוס לזמן נמי הוא בלאו דסירוס דהא לא מצינו בגמ' שאיכא סירוס לזמן, ואדרבה הא מפורש במתני' יבמות דף ע"ט שסריס אדם אין לו רפואה, והוכיח מזה הר"א ממיץ שהביא בנ"י בדף ע"ו שהא דאר"י אמר שמואל שם בניקב ונסתם דכשר לקהל וכן בברייתא שם ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשירו, הוא רק לענין הולד שבשעה שהיה הנקב הולד פסול משום שברור שאין הולד ממנו וכשנסתם והוליד כשר, משום דאין לפרש שהוא פסול לקהל כשהיה הנקב דפצוע דכא אין לו רפואה ובהכרח ניקב שמתרפא ע"י סתימה אינו הפצוע דכא שבקרא עיין שם, ופשוט שר"א במתני' שאיירי בחליצה שסובר שלא חולץ ולא חולצין לאשתו בסריס אדם מפני שאין לו רפואה אין כוונתו דוקא על הקרא דפצוע דכא וכרות שפכה שנאמר לענין דפסול לקהל בפרשת תצא אלא הוא גם על הקרא דומעוך וכתות ונתוך /ונתוק/ וכרות שבפרשת אמור שאין להם רפואה ואף ר' יהושע לא פליג בזה, וממילא בקרא דובארצכם לא תעשו שאוסר לסרס הוא רק באופן זה שאין לו רפואה, הרי ראיה להרא"מ שלנקב הגיד שהוא סרוס שיש לו רפואה בסתימה ליתא ע"ז לאו דסירוס, וכ"ש שליכא הלאו בסירוס שא"צ רפואה שיעבור מאליו לאחר זמן להרא"מ.

ורק שיש לדון אליבא דרוב הפוסקים החולקים עליו ופוסלין ניקב הגיד כל זמן שהוא נקוב לקהל אף שאית לו רפואה בסתימה וכן איפסק ברמב"ם פט"ז מאי"ב ה"ה ובטור וש"ע סימן ה' סעיף ד' ויפרשו דר"א שאומר בסריס אדם שלא חולץ ולא חולצין לאשתו איירי ברוב סריסי אדם שאין להם רפואה, אולי אסרי לסרס גם באופן שיש רפואה בסתימה מאחר דהקרא דפצוע דכא איירי לדידהו אף באופן שיש לו רפואה. והנה לכאורה כיון דאיסור סירוס נאמר בקרא דפסולין למזבח, ומשמע מרמב"ם פ"ז מב"מ ה"ח שלא נפסל בניקב למזבח שהרי בהדברים שפסול למזבח בניקב הזכיר בכל אחד, ובאברי הזרע כתב רק נפצע ונידק וניכרת שפסולין ולא כתב גם ניקב, ואולי הוא משום שנקב לא נחשב ניכר אף בגיד, ולכן אף שודאי לא שייך ענין ניכר לאיסור סירוס ומטעם זה אף שלראב"י אינם מומין בביצים ולר' יוסי בנחתך וכרות אינם מומים בביצים כדאיתא בבכורות דף ל"ט משום שלא נחשבו ניכרין, מ"מ ודאי מודו דאיכא גם בביצים איסור סירוס בדברים אלו, וכן בחוטי ביצים שמשמע שאינו מום גם לדינא שאיפסק כר' יהודה שכולן אף בביצים שהרי לא חשיב הרמב"ם לענין מומים שם אלא הגיד והביצים ולא החוטי ביצים וגם כתב שרק י"ב מומים באברי הזרע ואם גם בחוטי ביצים היו מומין הי"ל לומר ט"ז מומין, שהרי חוטי ביצים אינו בכלל ביצים דבט"ז /דבפ' ט"ז/ מאי"ב ה"ג שגם בחוטי ביצים נפסל לקהל, כתב הרמב"ם ובשלשה אברים אפשר שיפסל הזכר בגיד ובביצים ובשבילין שבהן תתבשל ש"ז והן נקראין חוטי ביצים, ומ"מ באיסור סירוס מפורש ברמב"ם פט"ז מאי"ב הי"א שאסור גם בחוטי ביצים, והוא משום דענין לא ניכר לא שייך לענין לאו דסירוס, וא"כ ודאי גם ראב"י ור' יוסי מודים שאיסור סירוס הוא אף בביצים וחוטי ביצים אף שהאיסור נאמר בפ' מומין למזבח שלא נפסלו בחוטי ביצים ואף לראב"י שלא נאמר כלל בביצים מאחר דליכא הטעם שחלוק לענין מומין. מ"מ בניקב הגיד שאיכא טעם שלא לאסור אף בסירוס משום דאית לו רפואה אפשר שכיון שנכתב האיסור בפרשת מומין למזבח אין לאסור בניקב אף שהם משני טעמים דלמזבח הא היה פסול מצד שאית לו רפואה דהא גם מום עובר פסול למזבח ומה שאינו מום וכשר למזבח הוא משום שאינו ניכר, ולענין איסור סירוס אינו כלום זה שאינו ניכר אלא משום שאית לו רפואה שלא נאסר, מ"מ אין לנו לאסור יותר ממה שנוכל למילף מהקרא אף שהם משני טעמים משום דעכ"פ הרי הקרא לא נאמר אלא מה שפסול למזבח ורק שילפינן ממה שנאמר גם מה שדמי להא שנאמר דאין מולידין כמוהו והרי אין למילף ניקב שאית לו רפואה מאלו שנאמר בקרא דאין להם רפואה.

וכן לכאורה משמע מהרמב"ם שנקט במסרס אחר מסרס שלוקה כיצד בא אחד וכרת את הגיד ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי ביצים וכן נקט כולן בגיד באחד מעך ואחד נתק ואחד כרת ולא נקט גם בא אחד ונקב, שהוא משום דעל נקב ליכא הלאו משום דאית לו רפואה בסתימה. ואף שלא נקט גם בביצים שנקבן ולא מצינו שיש גם בנקיבת ביצים רפואה, אולי הוא איידי דגיד או הרמב"ם ידע דגם בנקיבת ביצים איכא רפואה ע"י סתימה שיפתחו הכיס ויסתמו הנקב שבהביצים ויסתמו פתיחת הכיס ע"י תפירה או איכא רפואה אחרת, שלכן ליכא איסור סירוס בנקב גם בביצים. ויותר משמע זה בטור שהוא לא כתב הלשון אסור להפסיד אברי הזרע כלשון הרמב"ם והש"ע שהיה משמע כל עניני הפסד שאפשר לומר זה גם על עשיית נקב, דהא כתב אסור לפצוע הגיד או הביצים או הגידים התלוין ולא נקט גם ניקב אף שסמוך לעיל מזה איירי בניקב שפוסלו לקהל כל זמן שלא נסתם כהרא"מ שהביא, הרי משמע קצת שלא נאסר בניקב. אך ודאי אינו ראיה גדולה אבל משמעות לסלק הפשיטות שכתב כתר"ה לאיסור ודאי איכא וגם קצת משמעות להתיר. וגם כיון שלהרא"מ ודאי ליכא איסור אין לנו לומר שפליגי עליו במה שלא מצינו כיון דאין הכרח שיהיו תלוין זב"ז אין להרבות מחלוקת.

אך אף אם נימא דבניקב שצריך למעשה רפואה יסברו שפסול לבא בקהל כל זמן שלא נסתם ואיכא גם הלאו דסירוס בכה"ג, מ"מ באם יעבור בלא שום מעשה רפואה במשך זמן, כהא דמצינו בכה"ג בהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור בב"ק דף פ"ה, אולי איתא זה גם באברי הזרע שהכהו על גידו וביציו וצמתו וסופם לחזור במשך זמן ממילא מסתבר שהיה כשר לבא בקהל אף שנעשה המעשה בהאברים, דכיון דיעבור ממילא במשך הזמן אין להחשיב זה כפצוע דכא, דהא בפציעה ובכריתה ליכא ענין זה דיעבור ממילא, ואין שייך לפרש זה בהקרא, דבשלמא הא דניקב שייך לומר שהוא בכלל פציעה וכריתה הנכתב לפסול, אבל הכאה על האברים ויהיו צמותין מזה אינו בכלל לשון הקרא, רק שאולי ניליף מפציעה וכריתה במה מצינו כיון שהטעם הוא משום דאינו מוליד הרי גם כשצמתו אינו מוליד, ולכן שייך למילף רק צמיתה דאין סופה לחזור דאף שגם ניקב הוא בכלל פציעה הרי צריך דוקא למעשה רפואה ואין ללמד גם לסופה לחזור מעצמה במשך הזמן. ונמצא שאין גם לאסור אף לרוב הפוסקים החולקים על הרא"מ כשיעבור מאליו בלא רפואות, אף אם נימא שפליגי בצריך לרפואה שאיכא גם הלאו דסירוס.

ולכן אף אם נסתפק עדיין קצת שמא להחולקים על הרא"מ אסור גם בצמתה באופן שסופה לחזור בלא מעשה רפואה, יש לסמוך עכ"פ בכוס של עיקרין בכה"ג שהוא רק לזמן שיעבור ממילא בלא רפואה שאין לאסור משום דהוא רק מדרבנן שספק להקל, ואף אם נימא שכוס של עיקרין נמי הוא מדאורייתא מקרא דמשחתם ואין לוקין משום שלא נאמר לאו ע"ז כדסובר הגר"א בס"ק כ"ח, מסתבר דכיון שסופה לחזור ממילא לא הוי זה השחתה. ובפרט שחזינן שלא מרבין כל דבר ממשחתם שהנקבה מותרת בכוס עיקרין דמאחר שכל איסורה הוא רק ממשחתם לא ילפינן גם כוס עיקרין, לכן אף לאיש שאסור כוס עיקרין הוא רק בנתעקר לעולם, ואולי גם לעובר אם הוא דוקא במעשה רפואה ולא לעובר ממילא בלא מעשה. והא דזריקת משקה לתוך בשר הגוף שכל הנידון עליו הוא רק לאסור מדין כוס עיקרין שאין לאסור כיון שיעבור ממילא.

והנה לולא דמסתפינא הייתי אומר דכוס של עיקרין שאסור הוא דוקא כשנעשה ע"י זה סריס באבריו, ל"מ כשנעשה ע"י זה היכר קלקול בהאברים ממש, אלא אף הקלקול שלא יכול להתקשות כראוי שהוא ג"כ קלקול, אבל אם הוא כוס עיקרין כזה שאינו עושה שום קלקול אלא שהסיר כח החיות בהזרע אבל הוא מתקשה כראוי ויכול לבעול כמתחלה ליכא איסור דאין זה ענין סירוס כלל. ומשמע לי זה מהא דשבת ריש דף קי"א שמצד הא דארחב"א א"ר יוחנן דהכל מודים במסרס אחר מסרס שהוא חייב אוסר נמי לסריס לשתות כוס עיקרין והזכיר זה הב"ש /אהע"ז סי' ה'/ ס"ק י"ג שכתב ואפילו אם הוא סריס אסור, דבשלמא אם הכוס עיקרין עושה איזה שינוי בהאברים אף רק השינוי שאינו מתקשה שייך לאסור גם לסריס דהא מסרס אחר מסרס אסור ואף אם כוס עיקרין הוא רק מדרבנן אסרו כעין דאורייתא, אבל אם הכוס עיקרין אינו עושה שום שינוי בהאברים רק שעושה שאינו מוליד הרי נמצא שבסריס אינו עושה כלום שבלא"ה הא אינו מוליד, ואין לומר שאיירי הגמרא בסריס חמה שיש לו רפואה ובהכוס עיקרין עושה שלא יהיה לו רפואה, דהא האיסור אמר בגמ' שהוא מדין מסרס אחר מסרס שהוא דין הנאמר במעוך וכתות שאין לו רפואה אף אם נעשה ע"י חולי או אף נולד כן. וניחא לפ"ז מה שזקן היה מותר לשתות כוס עיקרין כדאיתא בשבת שם /דף קי"א/ דהוא זקן כזה שלא מתקשה שוב שנמצא שהכוס עיקרין לא עשה כלום ורק שהקשה מר' יוחנן שאיכא רפואות לזקן שיתקשה וע"י הכוס עיקרין לא יועילו הרפואות שלכן אסור. ועיין ברש"י שכתב אלמא זקן מוליד ונראה פשוט שלאו דוקא שאף אם יחזירו הרפואות רק להתקשות שיוכל לבעול ולא להוליד נמי היה אסור מאחר דמועיל הכוס עיקרין בהאבר שלא מתקשה דלא גרע ממסרס אחר מסרס ועוד כ"ש שיש לאסור, אך האמת נקט דגם מוליד. ועיין בתוס' שתירצו הכא לא שייך למיסר משום מסרס אחר מסרס דזקנה לאו סירוס הוא שלא מובן כלל לכאורה דכי האיסור הוא דוקא בסירוס אחר סירוס הא בשלם ודאי אסור וממסרס אחר מסרס ראיה שאף באין ראוי להוליד אסרה תורה לחתוך ולקלקל אותם אברים מגזה"כ וא"כ כ"ש זקן, ועיין ברשב"א שהקשה זה ותירץ דאפשר רק בבחור שכמותו מוליד וזה מסרסו אין ניכר שהיה סריס תחלה ונראה דמסרסו עכשיו ולא בזקן שניכר, ופירושו דחוק, דמן התורה לא ניליף זקן לומר שעל אלו אברים הקפידה תורה ואולי סובר שבעי טעם, וגם זה שלא ניכר ונדמה לאינשי דמסרסו עכשיו שהוא כמין גזירה נמי הוא טעם, א"כ ודאי הוא דוקא כשעשה הכוס עיקרין קלקול בהאברים ממש ששייך לטעות שבכוס עיקרין נעשה הסירוס שרואין בו. והנכון כדבארתי. וזריקה זו דבשבילה לא יוליד ששה חדשים הרי אינו עושה שום קלקול דהא יוכל לבעול כמתחלה בקישוי אבר רק שמחליש וממית החיות בזרע שלו וכדומה לזה שזה מסתבר שלא היה נאסר לפ"ז אפילו כשהיה נעשה סריס לעולם.

ואולי כן הוא כוונת הרמ"א בסעיף י"ג /אהע"ז סי' ה'/ שכתב מותר ליטול כרבלתו של תרנגול אף על גב דמסתרס ע"י זה וכל כיוצא בזה דלא עביד כלום באברי הזרע, שתמוה טובא כדהקשה בט"ז סק"ח ובהגר"א ס"ק ל"א שההיתר דנטילת כרבלתו א"ר אשי בשבת דף ק"י משום שמונעו מתשמיש משום רמות רוחא הוא דנקיטא ליה דמשמע דאם היה נעשה סריס היה אסור אף שלא עביד המעשה באברי הזרע, וה"ה דהיו יכולין להקשות ממשקה כוס עיקרין שאסור אך דעדיפא הקשו מאותו הדין עצמו. אבל אין כוונת הרמ"א שמצריך לעשות מה שעושה לסרס באברי הזרע דזה ודאי לא צריך דאף כשעושה ע"י אברים אחרים אם נעשה מזה סריס אסור, אבל כוונתו הוא דנטילת הכרבלתא לא עשה שום שינוי באברי הזרע דמה שלא ירצה לשמש הוא רק משום שמתאבל על שניטל הודו, דאם מה שלא משמש היה זה משום שנעשה שינוי באברי הזרע ומחמת זה פסק ממנו כח התאוה לתשמיש היה אסור. וממש כן הוא בשתיית כוס עיקרין להרמ"א שאיסורו הוא משום שעושה שינוי באברי הזרע אבל אם יהיה כוס עיקרין כזה שלא עביד שינוי באברי הזרע יהיה מותר לשתות כוס עיקרין כזה. ולפ"ז לא שייך כלל לחוש בהזריקה אף אם היה נעקר לעולם. אבל אף שמוכרח זה לדעתי כיון שלא נמצא חלוק זה בפירוש בפוסקים לא הייתי סומך ע"ז, אבל מ"מ אין לאסור הזריקה כיון שיעבור זה ממילא בלא שום רפואה כעבור הששה חדשים כדלעיל.

ועיין בחת"ס אה"ע ח"א סימן י"ז ד"ה והנה תוס' סוטה שכתב ראיה שהתוס' סברי דהתחלה בידי אדם ע"י כוס עיקרין כיון שאין עושה מעשה בכלי ההולדה עצמם מיקרי בידי שמים, אף שנתבטל עי"ז כח אברי ההולדה כמו בזקן ומותר בקהל, אף שלרבא יבמות דף ע"ט נחשב זקן קודם המיתה סריס חמה, שא"כ בידי אדם שהיה נעשה כמו בסמוך למיתה שזה נעשה ע"י כוס עיקרין היה לן לאסור, ואם ע"י כוס עיקרין ראוי לבעול ליכא ראיה, אלמא דמפרשי כדבארתי שכוס עיקרין מבטל כח האברים. 

Does anybody have any sources? This is not a theoretical question