תשובות והנהגות כרך ה סימן שמד
תקנה לבנות ישראל שבעליהן מסרבים לתת גט
כשהייתי בדרום אפריקה פנו אלי נשים אשר הבעל שלהם מתאכזר כבר כמה שנים ומסרב לתת להן גט והרי הן עגונות, והן כבר כמעט בנות ארבעים, ואין להם תקוה עוד מעט לשם ושארית, ודיברו הבל נגד תורתה"ק, והסברתי שאנו מאמינים בהשגחת אלוקים בעולמו על הכלל ועל הפרט, וכשם שלפעמים לאחר הנישואין הבעל נעשה חולה ושנים רבות האשה סובלת, גם כאן ע"כ זהו תיקונה, ותעשה השתדלות כמיטב יכולתה שישנה דעתו, ובעד כל צער שסובלת תקבל שכרה, עד שירחם ה' ויתן גט בקרוב. (ועיין היטב ב"תשובות והנהגות" (ח"ג סי' תי"ח) הצעה לתקנה כשהבעל המסרב אינו שומר תורה ומצוות).
וסיפרתי שלפני המלחמה היתה בקאוונא אסיפת משכילים שרצו לעשות תקנות ושינוים בתורה באופן שתתקבל, וצעקו שחייבין לבטל חליצה, שהאשה יורקת בפניו, והדבר לא מתאים לתקופתינו, ופנו לרב העיר שיציע הדבר לחכמי התורה בליטא, והרב דקאוונא (הגאון רבי דובער שפירא זצ"ל) אמר להם: "כשם שרבנים צריכים לבטל חליצה הרופאים צריכים לבטל את המיתה", וענו לו, "הרופאים לא ממיתים ולא יוכלו לבטלה" וע"ז השיב: "גם אנו לא נתנו את התורה הקדושה רק אלקים נתנה ואין בידינו לבטלה".
אמנם למעשה הרבה תקלות מצויות היום, ששמענו על נשים ששכרו בריונים לכוף את הבעל לגרש, ונתן בכפיה והגט בטל, ונכשלת באיסור אשת איש והולד ממזר כשלא היה דין כפייה, ועוד ידעתי מכמה מקרים שישנם נשים שלא עומדות בנסיון של חיים לבד, ומזנות ר"ל, וע"כ אמרתי אשנה ענין זה עוד פעם, ואף שמדובר באשת איש החמורה שבחמורות, אני רק מציע הדברים, ומי שדעתו רחבה יבוא ויכריע.
ואציע בזה שיטת הפוסקים, (ומציין אני לעצמי מתוך "קונטרס הבירורים" מידידי הגאון המפורסם הרב אברהם הורביץ זצ"ל שאסף וליקט דברי הקדמונים), והנה הרבה מגדולי הראשונים מתירין לכוף אותו לגרש כשטוענת "מאיס עלי" והם: הרמב"ם, הראב"ד, הסמ"ג, בעל העיטור, רגמ"ה, רבינו שרירא ורבינו האי גאון, תוס' רי"ד, א"ז, הרי"ף ורשב"ם, ומאידך גיסא, ר"ת, הר"ן, הרשב"א, הרא"ש, הריטב"א, הרז"ה והתשב"ץ כולם ס"ל שאין כופין, ובשו"ע (אהע"ז סי' ע"ז) הוכרע בחמורות דאשת איש שאין כופין, וקרוב הדבר שלדידן הולד ממזר, אמנם מצד אחר האוסר רבינו תם מצא תקנה, לגזור באלה חמורה שלא יהיו רשאים לדבר עמו, לישא וליתן עמו, להאכילו, להשקותו, וללוותו ולבקרו, שזאת לא נקראת כפיה מאחר שאין מלקין אותו בגופו, רק אנו נפרדים ממנו, ועיין במהרי"ק (שורש ק"ב), וזאת נקראת הרחקה דרבינו תם, ובלבוש (אהע"ז סי' קל"ד) כתב שיכולים לגזור כן בטוענת "מאיס עלי", שאין זו כפיה שאם ירצה לא יגרש וילך למקום אחר, והרמ"א (אבע"ז סי' קנ"ד סכ"א) הסכים שבית דין יעשו כל מיני הרחקות ממנו ובלבד שלא ינדו אותו, והסכים לרמ"א רבינו הגר"א זצ"ל, ופירש כיון שאין כופין בשוטים, ויכול לינצל ללכת לעיר אחרת, ואין עושים מעשה בגופו מותר, וכן כתבו המהרשד"ם (אהע"ז סי' מ"א) והמהר"א ששון (כ"א) ועוד פוסקים.
אמנם יש מן הפוסקים המעידים שלא נהגו בהרחקות של ר"ת, וכן כותב המהר"י בן לב (ח"ג סי' ק"ב) שלא ראינו ולא שמענו בדורינו זאת הרחקה, ומילתא דפשיטא היא "דבאותם דלא תני כופין אפילו שום הרחקה לא עבדינן ליה", וב"פתחי תשובה" (אבע"ז סי' קנ"ד ס"ק ל') הביא את דברי הש"ך ("גבורת אנשים" ס"ס ע"ב) שאחר שהביא את דברי המהריב"ל כתב שטוב להחמיר, גם רבינו ה"חזון איש" (אבהע"ז סי' ק"ח ס"ק י"ב) מסתייג מגזירת הרחקות ומביא את דברי הרשב"א שכתב שאין לבזותו ולצערו, ומ"מ מבואר שם שמסכים שאם הרחיקו ולא נידו הגט חל.
אמנם יש לדעת שאין לגזור הרחקות דרבינו תם מיד כשטוענת "מאיס עלי", שאם נעשה כן, הרי ריב הוי דבר המצוי בין בעל ואשה, ותמהר האשה ותאמר "מאיס עלי", ובית הדין ירחיקו אותו ויביא הדבר לחורבן חיי המשפחה בישראל, וכל המדובר הוא כשפירשה ממנו כבר תקופה ממושכת ומוכח לבית דין שאין לאישות תקוה, וכבר סבלה תקופה ארוכה, ולכן פוסקים שצריך להוציא את אשתו בלי כפיה, והבעל מסרב, יש לסמוך, עכ"פ בזמנינו, לגזור עליו הרחקות דר"ת, כיון שאינם נחשבות לכפיה והגט חל לכ"ע כמש"כ, ובאופן שיבואר.
והאמת שרבינו החזו"א זצ"ל שהחמיר חשש לדברי הרשב"א, ויפה העיר הגר"א הורביץ זצ"ל שבתשובות הריב"ש (סי' קכ"ז) כתב בשם הרשב"א: "ובלבד שלא ינדה ולא יכה ולא יצער אותו בגופו", ולא כמו שמביא החזו"א בשמו ש"לא יבזה", ובהצעה דידן אין כאן אלא בזיון ומותר וכמו שיבואר.
והנה קל הדבר להחמיר ולא לעשות מאומה, ויישארו עגונות לעולם, אבל האי חומרא סופה קולא גדולה בזמנינו, ועלולה לקעקע את דיני האישות בישראל, ובדרך שנבאר נמצא בעזהי"ת דרך להציל נשים רבות מעגינותן, ומכוון הדבר ע"פ ההלכה, ובלבד שיקיימו את כל התנאים שנביא להלן, ויהא בס"ד תיקון גדול אם יתקבל, ואף שכפי הנראה בבתי הדין של האשכנזים לא נהגו בדורות האחרונים לגזור הרחקות, מ"מ גם לא היה שכיח שאשה טוענת "מאיס עלי" כמו בזמנינו, ולא היה בזה צורך, אבל היום בעו"ה, העוסק בסכסוכי אישות יודע שנתרבה הדבר מאד, ויש תקלות הרבה, וכיון שמדינא נראה שמותר, החומרא קולא היא, ועלינו לקיים את עיקר הדין, וכפסק הרמ"א והגר"א זצ"ל, וכפי התנאים שנבאר, אם יסכימו לזה גדולי הוראה בס"ד. (וכמדומני שיש מדינות שלא נהגו בהרחקה דר"ת, שפחדו שהעכו"ם יטענו שכיון שאנו מרחקים מי שאינו שומע כדתינו, אף הם יתרחקו מאתנו ממשא ומתן וכדומה, ויצדיקו מעשיהם!).
והנני להציע כמה כללים היאך לנהוג, אף שכמובן בכל כלל יש יוצא מן הכלל, שבית דין צריכים להחליט בו.
א) נראה שאדם המעגן את אשתו ומצערה זמן רב, אף שלא נפסק שחייב לגרש את אשתו, מ"מ הלוא הוא מענה אותה ומתאכזר אליה, ואין זה ראוי לאדם מישראל, שהם בטבעם רחמנים וגומלי חסדים, וע"כ בית הדין יודיע לרב בית כנסת או לרב הקהילה אליה משתייך הבעל, שאדם זה מעגן את אשתו, ואף שאינו חייב לגרשה, מ"מ מותר וראוי לפרסם גנותו מאחר והוא מצער בת ישראל בחנם, ולכן ראוי לאנשי בית הכנסת להתרחק ממנו. ובהודעה לאנשי בית הכנסת לא יוזכר כלל ענין הגירושין אלא רק יוזכרו מידותיו הרעות שבשלהם ראוי להרחיקו (וכן בשו"ת מהרשד"ם (סי' ע"א) מחמיר שלא לומר מפני מה מרחיקים אותו, והביאו מהר"א ששון בתשובותיו (כ"ח) ומסיק כן) ויש לציבור שם לשמוע בקול הרב ולנהוג עמו בהרחקה בשל מידותיו הרעות.
ונראה שאסור לאיים עליו במזונות גבוהים שאינו חייב בהם ואין בידו לשלמם, שאז נעשה כגט מעושה, אבל מאיימים עליו בנזיפה שכולם יתרחקו ממנו, שבאמת, בשל רשעות ואכזריות כזאת ראוי להתרחק ממנו, ואין לחשוש לגט מעושה, ולא יזכירו הגט כלל, וכל הקהילה יתרחקו ממנו אף שלא נידו אותו מדינא, ובטוח אני שבעלים רבים יהרהרו ויכירו חובתם ויתחרטו, ואם ירצה יכול לנדוד למרחקים ולהמשיך בדרכו, ולכן בודאי לא נקרא מעושה.
וכעין זה מצינו ב"שערי ציון" מהגאון מבילסק זצ"ל, לענין מכירת חמץ, שזמן מה קודם מודיעים לגוי שזהו טקס דתי אבל חוקי, ויקנו ממנו בחזרה אחר הפסח, אבל בשעת מכירה אסור להזכיר מזה כלל, ומוכיח כן מסוגית הש"ס בנדרים ומפסקי הרמב"ם והשו"ע, ואף כאן הכל יודעין את הכוונה, אבל אין להזכירה במפורש, רק לפרש שראוי להתרחק ממנו מפני התנהגותו וכמ"ש, ובס"ד, בדברינו אלו נמצאת תקנה גדולה לנשים אומללות רבות הסובלות ומצטערות, ודרכי תורתינו הקדושה דרכי נועם, אבל ראוי להתיר רק בתנאים שהבאנו.
ב) נראה שאין לבית דין לאסור כלל, רק להודיע לרב בית הכנסת או לרב הקהילה שהבעל קשור אליה שבדקו את הענין והבעל ראוי להרחקה, ורב המקום יודיע שמאחר שקיבל הודעה מבית דין על התנהגות הבעל ושראוי הוא להרחקה, ולכן מבקש הוא מכל בני הקהילה שלא יהא להם שום עסק עמו, ויתלה הודעה כן, אבל בית דין לא יפרסמו חיוב להתרחק, מאחר שדומה הדבר לנידוי, ויש מהפוסקים שהזכרנו, שחששו לזה טובא.
ג) אין לבית דין למהר ולסדר הרחקות, שכן הרבה זוגות אינם מאושרים ומ"מ מחזיקים, שלא בקלות מנתקים אישות אף שאין ילדים, וכ"ש עם ילדים, רק יש להמתין תקופה, ורק במקרים מיוחדים שהוכח לבית דין שאי אפשר לה לגור עמו מקדימים, אבל יש לבית דין ליזהר מאד לא לזלזל ולמהר בהרחקות, ורק לאחר שנעשו השתדלויות לשלום בית והשתכנעו שאין לאישות תקנה, ועברה תקופה ראויה לפי ראות עיני בית הדין, רק אז יורו הרחקה, ובס"ד אם ינהגו כן, לאחר זמן יסכים הבעל לשאת ולתת, ויתן גט.
כל הדברים הנ"ל הם הצעה שלע"ד ראויה להתקבל היום כצורך השעה, ותציל בס"ד עגונות הרבה, שבעל לא ירצה לאורך זמן להיות מוקצה ומאוס לכל הציבור, ועל הקיר תלוי שמו לבזיון שהוא אכזרי, וכבר כתב בב"ח שהמתיר עגונה כבונה אחת מחרבות ירושלם, אבל אין אני אומר קבלו דעתי, וההכרעה מסורה לגדולי הוראה דוקא, ואף שהבאנו את דברי רבינו החזו"א זצ"ל שמחמיר מאד בחשש מעושה, וכן הבאתי במק"א את דברי הגאון מבריסק זצ"ל בענין, מ"מ בדרך שהבאנו שאין מזכירים שחייב לגרשה רק מפרסמים מידותיו, אין חשש פסול, והרבה גדולים הסכימו ונהגו באופן זה, ואני הנלע"ד ביארתי, ומצפה אני להכרעת גדולי ההוראה, והקב"ה יציל אותנו משגיאות, וכן יהי רצון!