Regarding the issue of a person who has a fatal lust for prohibited relations. The following are relevant to the issue.
Sanhedrin (75a): Rab Judah said in Rab's name: A man once conceived a passion for a certain woman,3 and his heart was consumed by his burning desire [his life being endangered thereby]. When the doctors were consulted, they said, ‘His only cure is that she shall submit.’ Thereupon the Sages said: ‘Let him die rather than that she should yield.’ Then [said the doctors]; ‘let her stand nude before him;’ [they answered] ‘sooner let him die’. ‘Then’, said the doctors, ‘let her converse with him from behind a fence’. ‘Let him die,’ the Sages replied ‘rather than she should converse with him from behind a fence.’ Now R. Jacob b. Idi and R. Samuel b. Nahmani dispute therein. One said that she was a married woman; the other that she was unmarried. Now, this is intelligible on the view, that she was a married woman, but on the latter, that she was unmarried, why such severity? — R. Papa said: Because of the disgrace to her family. R. Aha the son of R. Ika said: That the daughters of Israel may not be immorally dissolute. Then why not marry her? — Marriage would not assuage his passion, even as R. Isaac said: Since the destruction of the Temple, sexual pleasure has been taken [from those who practise it lawfully] and given to sinners, as it is written. Stolen waters are sweet, and bread eaten in secret is pleasant.4
Rambam(Hilchos Yesodei HaTorah 5:9): A man who lusts after a particular woman and is dying because of this lust and the doctors say that there is no other cure except for him to have intercourse with her – it is better to let him die even if she is unmarried. Even to speak with her when she is behind a fence is not something we tell him to do. He should die rather than speak to her from behind a fence. Jewish girls should not be freely available because this will lead to a licentious attitude to sex
רמב"ם (הלכות יסודי התורה ה:ט):מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו, ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה, ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות.
Does that mean that issurei drabannan related to the 3 aveirot have the status of yahereg val yaavor? (surely speaking to a woman from behind a fence at the most can only be a din darabbannan)
ReplyDeleteSanhedrin 75a:
ReplyDelete"Now, this is intelligible on the view, that she was a married woman, but on the latter, that she was unmarried, why such severity? — R. Papa said: Because of the disgrace to her family."
It seems that the real problem here is the utilization of a Jewish woman for this sort of purpose. I.e. it's assur for a doctor or a rabbi to tell a family, "go send your daughter to Ploni to speak with him because he is so attracted to her that, if you don't, Ploni might die."
Chizki said...
ReplyDeleteIt seems that the real problem here is the utilization of a Jewish woman for this sort of purpose. I.e. it's assur for a doctor or a rabbi to tell a family, "go send your daughter to Ploni to speak with him because he is so attracted to her that, if you don't, Ploni might die."
===============
Why is this different than calling the doctor to save a life on Shabbos?
It seems that it is only prohibited because of rabbinic decrees 1(because of disgrace to family and/or (2 because it encourages the woman to have loose morals.
R' Eidensohn,
ReplyDeleteMy only point is that I had previously (wrongly) understood this prohibition to be in place because the act is spiritually damaging to the man, and that this spiritual damage overrides the physical damage (i.e. death). Upon reading it again (thanks to the fact that you've made a post out of it), I realize that the one who is being harmed in this scenario is not so much the man but the woman (and her family). I don't think we're in disagreement here.
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קעד
ReplyDeleteוראיית החכמת שלמה מטעם ר"פ באיסור לבעול פנויה להתרפא משום פגם משפחה בסנהדרין דף ע"ה שפרש"י שהיו בושין בדבר ג"כ אינו כלום, דהא הוא דין הנאמר מצד החומרא שבגילוי עריות שיהרג ולא יעבור וימות ולא יתרפא שהרי בענין זה איירי שם כל הסוגיא וכן ברמב"ם נאמר דין זה בפ"ה מיסוה"ת ה"ט בענין מסירות נפש בג' הדברים ואיסור להתרפאות בהן, ואם הוא מצד שאין מחוייבין להציל כשאינם לפי כבודו לא שייך למינקט דין זה בדיני מסירות נפש ואיסור רפואה בעריות, וגם הא הש"ך /יו"ד/ בסימן קנ"ז סק"י הביא שמזה ראיה דאף על לאו בעלמא יהרג ולא יעבור בע"ז וג"ע וש"ד, ואם הוא מצד בזיון משפחה שלא שייך אף לאיסור כלל, ואף לטעם ר"א בדר' איקא משום גזירה ונימא שיש כח ביד חכמים לגזור אף ליהרג ולמות איזו ראיה היא. וגם לטעם ר"פ לא היה זה איסור אלא היתר ואדרבה יותר ראוי היה שלא יקפידו בני המשפחה, ולכן ברור שלא שייך זה לענין בזיון דענינים אחרים, וגם לא מצד גזירות חכמים דאולי אין כח כלל לגזור ליהרג ולמות שליכא זה בכל דיני התורה, אלא הוא משום דנחשב מאיסורי עריות שאין מתרפאין בהם, ופגם משפחה שבושין בזה כשאירע במשפחתם אף פנויה זונה כמו אם היה במשפחתם א"א זונה עושה להחשיב גם זה מתרפא בעריות, וכן ממה שאפשר לפרוץ מזה בעריות יש להחשיב זה מתרפא בעריות, וכיון שנחשב מתרפא בעריות אסור אף שימות דגם באיסור לאו ואיסור דרבנן דבג"ע אסור אף שימות מזה כדהוכיח הש"ך מזה. ואף שהש"ך הביא התחלת המעשה שאיכא למימר שלא הביא אלא למ"ד שסובר דהיתה א"א מ"מ כיון שלא הזכיר דהוא למ"ד זה משמע דאף למ"ד פנויה הוא מטעם זה עצמו.
אבל נראה דבפנויה הוא רק לענין איסור להתרפאות דהוא מצד רצונו בהאיסור, שלענין זה אף שהוא ערוה רק מדרבנן לרוב השיטות ואף להרמב"ם דעל פנויה לוקה בלאו דקדשה הוא רק ערוה דחייבי לאוין, הוי זה כמתרפא בעריות דלענין הרפוי הוא אופן אחד עם עריות דאורייתא וכריתות דהטינא שעלתה בלבו מחמת רצונו בזנות הרי אפשר להיות גם בחיי"כ ונמצא דהרפוי בזנות אף שבפעם הזה הוא בזנות דפנויה הרי זה ממש אפשר להיות בא"א ובחיי"כ, ולכן שייך להחשיב רפוי זה אביזרייהו דעריות כיון דשם זנות הוא גם בפנויה כדחזינן מפגם המשפחה וממה שנפרצו מזה לעריות, ועל אביזרייהו איכא נמי איסור ימות ולא יעבור. אבל באנסוהו עכו"ם לבעול פנויה שאין הצלתו כשיבעול מצד שרוצה בזנות אלא בזה שעושה רצון המאנס ורק שמ"מ בג' עבירות דע"ז ג"ע וש"ד מחוייב ליהרג ולא לעבור לא שייך ביאות דכל הנשים האסורות לו להחשיבם כולהו כענין אחד לומר על ביאות הפנויות שהן מדרבנן ועל האסורות רק בלאו שהן אביזרייהו דעריות דאורייתא וחיי"כ, שלכן כתב שפיר הש"ך בס"ק זה /יו"ד סי' קנז סק"י/ בסופו ומ"מ משמע דבערוה דרבנן לכו"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא, ולא הוקשה לו כלל מהא דלחד מ"ד דפנויה היתה אמרו ג"כ דימות וכן איפסק הלכתא ברמב"ם שם אף שלרוב השיטות הוא רק דרבנן, משום דלענין העלה לבו טינא בשביל שרצונו בהעבירה נחשבו כל ביאות דזנות כענין אחד והוי הרפוי בזנות דפנויה אביזרייהו דרפוי גם מזנות דחיי"כ, אבל באנסוהו עכו"ם כל אשה הוא ענין בפני עצמה ולא שייך להחשיב אביזרייהו מזנות זו לזנות זו, ולכן בערוה דרבנן שהוא לרוב השיטות בביאת פנויה כשאנסוהו לבועלה יעבור ואל יהרג, ואיכא גם דסברי שאף בחייבי לאוין יעבור ולא יהרג כדסובר רעק"א וגליון מהרש"א /יו"ד סי' קנ"ז/ הביא כן גם מספר זרע אברהם ובברכי יוסף הביא גם כן מרמב"ח בספר תוס' יו"כ עיי"ש. אך מ"מ שפיר הביא הש"ך ראיה דגם על אביזרייהו דלאו דלא תקרבו שהוא העמדת לפניו ערומה וחבוק ונשוק וכדומה יהרג ולא יעבור שהוא באנסוהו עכו"ם אף דבגמ' הא איירי ברפוי דהעלה טינא, דהא אם על הלאוין דבע"ז ג"ע וש"ד ליכא הדין דיהרג ולא יעבור רק על הביאה דהוא איסור הכרת דוקא לא היה לנו לאסור גם להתרפאות מהלאו דלא תקרבו דהא בכל איסורי התורה מתרפאין בסכנה ואף כשהסכנה באה לו מצד שנתאווה להאיסור כגון בהריח בשר חזיר כדאיתא בכתובות דף ס"א אלא צריך לומר משום דעל הלאווין דעריות נמי יהרג ואל יעבור ואיסור לא תקרבו הוא לאו בערוה זו, אך ממילא יצא חלוק בביאת פנויה וחייבי לאוין בין העלה טינא להתרפא בביאתן ובהקרבות שימות ואל יעבור לחד מ"ד גם בפנויה, ובין אנסוהו עכו"ם לבעול פנויה וחייבי לאוין דיעבור ואל יהרג כדבארתי.